אבות ובנים


בפסוקים הקודמים למכת בכורות, מאזינים אנו לדבריו של משה אל העם: 

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (יב, כה-כז) 

את קידת העם והשתחוויתם מבאר רש"י כי באו כביטוי שמחה על שלושה דברים: על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם. 

לכאורה טמון כאן דבר הטעון הבנה. מילא, הבשורה על כך שהעם עתיד להיגאל, והעובדה כי מיועדים הם לבא אל ארץ ישראל, סיבות טובות הם לשמחה והודיה. אך מדוע 'בשורת הבנים שיהיו להם' משמחת אותם כל כך? 

באו לא נשכח שאנו מדברים על עם שהורגל בשנים האחרונות לכמויות לא-נתפסות של ילדים, שישה בלידה אחת לשיטה הממעיטה ביותר, כשיש מרבותינו הסבורים שמדובר על שישים (!) בכרס אחת. 

מדוע עם כזה, מרובה ילדים כל-כך, שצמח בתקופה קצרה ממספר זעום של שבעים נפש לכמה מיליוני נפשות, מודה ומאושר כאשר שומע הוא על בנים נוספים שייוולדו לו בהמשך, באותה רמת שמחה ומתוך השוואה לשמחה על בשורת הגאולה וביאת הארץ? 

את קושיא זו מציב הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, ראש ישיבת פונביז', ועונה עליה בדרך מיוחדת ונפלאה. אם נביט לצדדים, נראה את התפתחות האוכלוסייה שסביבנו, נראה רבים המביאים ילדים לעולם. אך הם אינם מביאים 'בנים', אנו רואים 'אבות' שמולידים 'אבות'. לדור הבא אין כל קשר וזיקה לאידאולוגיה ולדרך שכיוונה את הוריהם. כל ילד מוצא את דרכו בחיים, משרטט לעצמו את משנתו הפוליטית, הכלכלית והחברתית, והקשר היחיד בינו לבין הוריו מסתפק בשיחות נימוסין ובשמחות משותפות. 

בבשורת משה לעם שומעים בני ישראל צליל חדש. הם שומעים על בנים שמתעניינים במסורת אבות, הם שומעים על ילדים שעתידים לשאול על מנהגיהם של אבותיהם, שיחפצו לשמוע ולהבין מדוע הדור שלפניהם נוהג כפי שהוא נוהג. על 'בנים' כאלה, בנים שמשתייכים אחר אבותיהם, שמחו היהודים לשמוע, קדו והשתחוו. 

אנו לומדים כאן על שלושת החלקים המייחדים את העם ומעמידים אותו בקומה אחרת ביחס לשאר האומות. 

בראש ובראשונה – הגאולה, גוי מקרב גוי, הפרדה והבדלה של העם הנבחר מתוך תועבת מצרים, והנחלת אורחות חיים אחרות, דרכי הנהגה והליכות עולם שונות מכל העמים. 

החלק השני הוא הנחלה, ארץ ישראל, הארץ אשר עיני ה' בה וקוממיותו השלמה של העם תלויה בשבתו על אדמתו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. דעתם של חלק מרבותינו הראשונים היא שהמצוות נתנו בעיקר לעם היושב על אדמתו, וודאי שארץ ישראל תופסת מקום עיקרי וחשוב במהותו של העם. 

החלק השלישי הוא העובדה שבנית העם מתרחשת בצורה של נדבך על גבי נדבך, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. 

הגמרא בברכות משווה את הדואג לשמח חתן וכלה, לבנית ירושלים 'כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים'. ההסבר בזה הוא כיון שכל בית חדש שנבנה מפתח ומקיים את העם, וכל סיוע להקמת בית משול לבנית בית נוסף במעוז העם, ציון. 

אך עיון בלשון חז"ל מבקש הסבר. מדוע כאשר חכמינו בקשו להמשיל לבנית ירושלים דברו על חורבותיה של העיר. מדוע לא המשילו את שמחת חתן וכלה לבנית בית חדש יפה ומפואר? 

שמעתי רעיון יפה המחדד את הנושא עליו בו אנו עוסקים. כאשר אנו באים לבנות את ירושלים, לקומם את העם מעפר, איננו בונים משהו חדש, איננו מתחילים משהו מעצמנו. 

עלינו להיות מיוסדים ומבוססים על יסודותיהם ושורשיהם של אבותינו ואבות אבותינו. את בתינו ומבנינו אנו בונים מתוך החורבות ועל גבי יסודותיהם, כך, מתוך השורשים העמוקים שלנו, נוכל להמשיך ולפרוח. 

כביאורו של רש"י על שירתם של בני ישראל 'זה אלי ואנווהו, אלוהי אבי וארוממנהו': 'לא אני תחלת הקדושה אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלוקותו עלי מימי אבותי'. איננו מתחילים. אנו ממשיכים, בונים על גבי עבודתם של אבותינו. 

הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א, בספרו האוטוביוגרפי 'אל תשלח ידך אל הנער' מצטט משמו של חמיו, הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל רבה של תל אביב, רעיון נאה. 

הפסוק הראשון המתייחס לנישואי האדם, מתייחס במקביל גם לעזיבתו של האיש את בית הוריו: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (בראשית ב, כד). מדוע, שאל הרב פרנקל, מודגשת עזיבתו של האדם הנישא? מדוע לא יכלה התורה להסתפק בציון העובדה כי על האדם לדבוק באשתו?

הסביר הרב פרנקל, כי מילת העזיבה האמורה כאן אינה מתייחסת לעזיבה בפירושה הרגיל, מלשון נטישה והסתלקות, כי אם משורשה של המילה 'עיזבון' – ירושה. 

כאשר אדם הולך ובונה את ביתו, אין הוא בונה בית חדש, על פי השקפותיו העצמאיים ורעיונותיו האישיים. בנוי הוא על העיזבון אותו ירש מבית הוריו. על ההשקפות וצורת החיים אותן נחל בשנות חינוכו בבית אביו ואמו. כך, מצווה התורה, יש לו לאדם להקים את ביתו. עם העיזבון והירושה מבית אבא, עם הדרך וההכוונה מהדורות הקודמים. בדרך זו, מובטח הוא להמשיך ולסלול את הדרך לדורות הבאים, דורות ישרים ומבורכים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.