אל תכה בסלע


פרשת השבוע מעמידה אותנו בפני התמודדות מורכבת.

לימוד מחטאו של משה רבינו.

ההתמודדות היא מורכבת עד מאוד. מחד, אין לנו קצה השגה בדרכיו ובפעולותיו של גדול הנביאים. על אחת כמה וכמה שאין לנו יכולת להבין את עדינות חטאו וסיבת התביעה.

מאידך, הדברים נכתבו לדורות על-מנת שאנו נפיק מהם לקחים, ונשכיל לקבל תובנות ומחשבות לחיינו אנו. כך שברור שחייבים אנו להידרש לסוגיה זו, במלא הזהירות הנדרשת, בעקבותיהם של חכמינו זכרונם לברכה, ומפרשי המקרא.

קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: (במדבר, כ, ח-יב).

החטא היה, על פי פשוטו, שמשה היכה את הסלע במקום לדבר עליו.

אמנם, בעבר, בפרשת בשלח, צווה משה בפירוש להכות את הסלע על מנת להוציא ממנו מים. מה השתנה בין אז להיום? מדוע בתחילת דרכם במדבר הדרך הנכונה היתה להכות, וכעת זה הפך להיות אסור לא נכון?

מבארים חז"ל במדרש: ודברתם אל הסלע. והכיתם לא נאמר...כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו. כיון שהגדיל, בדבור הוא מיסרו. כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר 'והכית בצור'. אבל עכשיו 'ודברתם אל הסלע'. שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע (ילקוט שמעוני, כ, רמז תשסג).

ודברים אלו, כמובן, מופלאים. כלום הסלע גדל? מבין? הופך להיות חכם יותר? ודאי שלא. אם כן, מהו ההבדל בין זמן חיי-הסלע?

ברור, וכך מבארים חלק מן המפרשים, בהם ה'כלי יקר' ועוד, שדברי מדרש אלו מתייחסים לצורת ההנהגה עם כלל-ישראל.

בתחילה, בצעירותם, היה מקום להתנהל עמם בשבט חובלים, בהכאה. אך כיום, לאחר שגדלו ובגרו, אין כבר טעם להתנהלות-כוחנית. מכות כבר לא יביאו תועלת. כעת, כאשר הם בוגרים יותר ומבינים יותר, צריך לדעת לדבר. להסביר. 'שנה עליו פרק אחד – והוא מוציא מים מהסלע'.

את חוסר התועלת בהכאה מראה הסלע עצמו בתגובתו לפעולותיו של משה.

לאחר הכאה אחת הוא חושב שהוא יצליח לגמור עם הכל כ'יוצא-זיין', בכמה טיפות של מים. מאולץ, עושה טובה. רק לאחר שהוא מבין שאם הוא לא ישתף פעולה המכות לא ייפסקו הוא מוציא מים בשפע.

אך זה לא מגיע מהבנה, מרצון לשיתוף פעולה. זה מגיע מתוך ענין אישי, לעשות מה שצריך בשביל שהמכות ייפסקו, אך ללא הפנמה ורצון לעשות טוב.

עד היום הנהיג אותם משה בדרך בה היה עליהם לפסוע בהתחלה. בקושי, בהתחנכות התחלתית. אך כיום, כאשר בני-ישראל עומדים בפני הכניסה לארץ ישראל, הגישה משתנית. הגמרא בסנהדרין מאריכה להסביר את השוני בין תלמידי החכמים בארץ לאלה שמחוצה לה, שבארץ ישראל תלמידי החכמים נוחים זה לזה ומנעימים זה לזה בעוד מחוץ לארץ המצב הוא שונה.

הנחלת ערכי החינוך בארץ ישראל מגיעה מתוך דיבור והסבר, המכות אינן אידיאליות. ועל כן, כיון שמשה שגה –כביכול- בגישתו אל העם, שוב אינו יכול להמשיך וללוות אותם בדרכם החדשה. ההנהגה שהתאימה עד היום, כבר לא מתאימה.

חובה להדגיש כי כפי שהמדרש פותח, לעיתים יש צורך בהכאה, לפעמים אין יכולת להמתין שהמתחנך יבין את עומק הדברים ויש לגרום לו לעשות דבר-מה. במקרים כאלו זקוקים לשבט-החובלים. אך החינוך האידיאלי והנכון צריך להיות בביאור ובאמירה.

אך ישנו נושא נוסף, תובנה חינוכית לא פחות חשובה.

כאשר מודיע השי"ת למשה ולאהרן את העונש, ההסבר שמתלווה הוא 'יען לא האמנתם בי'. חז"ל במדרש מעמידים תמיהה נפלאה: 'וכי לא אמר דבר קשה מזה? שאמר 'הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם' אף שם אין אמנה, והיא גדולה מזו! מפני מה לא גזר עליו שם?'

אין זו הפעם הראשונה בה נראה –שוב כביכול- ביטוי של חוסר אמונה מסויים אצל משה. מדוע כאן דווקא מגיע העונש?

למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא הקפיד המלך עליו לימים עמד והגיס במעמד לגיונות גזר עליו מיתה אף כך אמר לו הקב"ה למשה הראשונה שעשית ביני לבינך עכשיו כנגד הרבים אי אפשר שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל (מדרש רבה יט-י).

יש הבדל גדול בין דברים הנעשים בצנעה, בין האדם לקונו, לבין הדוגמא האישית שנתפסת בעיני המתבוננים. האחריות המוטלת על כתפי אדם המהווה מודל לחיקוי היא גדולה לאין ערוך. דבר שנעשה בפומבי, גם אם יש לו הסברים –אולי אפילו מוצדקים- אם הוא נעשה בפני אנשים שאינם יורדים לעומקם של דברים, עלול להביא לתקלה גדולה מאוד. תקלה, שמחייבת טיפול מיידי.

כך מבאר הרמב"ם בשמונת פרקיו את התביעה שהיתה על משה: דקדק עליו השם יתברך, שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכיוצא בזה, בדין האיש ההוא הוא חלל השם יתברך, מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה בו הכעס והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש (פרק ד).

מתנועותיו ומדבריו כולם לומדים. גם אם ישנה הצדקה לכעס כאן, גם אם יש הסברים נכונים, כיון שאנשים לומדים ממנו, אי אפשר לעשות בפניהם דברים שעלולים להתפרש בצורה לא נכונה.

וגישה זו נכונה לגבי כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו משמשים, היכן-שהוא, כמודל ודוגמה לאי-מי-שהוא. האחריות שלנו גדולה ומחייבת. גם דברים שיכולים להיות מוסברים והגיוניים, אם הם עלולים להביא מישהו למסקנות מוטעות, עלינו להישמר מהם לחלוטין!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.