אתם לא מגעילים אותי?


נתאר לעצמנו סיטואציה בה אנו רואים אב המשוחח עם בנו ומתאר בפניו את אהבתו הגדולה כלפיו.

והנה, לפתע, בתוך הדברים אנו שומעים את האב אומר לבנו משפט כזה: דע לך, בני. אני אוהב אותך מאוד. אני מרגיש כל-כך קרוב אליך. עד כדי כך – שכאשר אני רואה אותך, אתה לא גורם לי להקיא.

איך היינו מגיבים?

איך היינו מבינים משפט כזה?

***

בפרשת השבוע, אנו קוראים על ההבטחות אותם מבטיח הקב"ה לעם, באם נלך בחוקותיו.

והנה, בביטוי הקרבה הגדול בינינו לבין בורא עולם, מופיע הפסוק הבא:

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: (כו, יא)

נתתי משכני בתוככם. בית המקדש בנוי, הקרבה הגבוהה והמיוחדת של ה' עם עמו. ו...לא תגעל נפשי אתכם. 'אין רוחי קצה בכם', כלשונו של רש"י.

מהו ההסבר? כיצד ניתן להבין משפט כזה?

שמעתי מאבי מורי שליט"א הסבר נפלא.

מערכת חיינו בזה העולם מורכבת משני דרכים בלבד. מדרך של עליה ורוממות, ומדרך של ירידה ונסיגה. אדם יכול לבחור להתעלות ולהיבנות, להתרומם ולגבוה, ואדם יכול, חלילה, לבחור בכיוון ההפוך. בהידרדרות ונפילה. אבל, אין דרך אמצע. אין דריכה במקום.

'אורח חיים למעלה למשכיל – למען סור משאול מטה' (משלי טו, כד). אפשר לעלות ואפשר לרדת, אך אין אופציה של הישארות במקום אחד, להישאר פרווה. ניתן להיות מגמת עליה ואם לא הברירה האוטומטית היא ירידה.

כך פונה בורא העולם לבניו. 'ונתתי משכני בתוככם', אנו נהיה ברמת הקשר הגבוהה ביותר, יהיה בית מקדש, אהיה ביניכם, המסלול שלכם יהיה מסלול של עליה ובניה, ולא חלילה האופציה האחרת, המסלול של 'תגעל נפשי אתכם'. אך זאת דעו, אין מצב ביניים, לא קורבה ולא דחיה. או שצועדים בדרך העולה או שמידרדרים בדרך למטה. או זה או זה.

***

במלכים א, פרק ג, מופיע משפט שלמה המפורסם.

שתי נשים טוענות כי התינוק החי הנמצא בפניהם, שלהן הוא. 'זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי'. שלמה המלך מציע פתרון: 'גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת' כאשר הרעיון המונח מאחורי ההצעה הוא כי האם האמיתית לא תאפשר את הריגתו של בנה, ותעדיף כי ימשיך לחיות גם אם המשמעות היא שיגדל אצל אם אחרת.

וכך אכן היה: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ: וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ.

הסיפור מוכר. אך יש כאן נקודה הטעונה ביאור.

כיצד זה היה משוכנע שלמה המלך כי אישה אשר פחז עליה יצרה ובקשה ליטול ילד שלא שייך לה, תהיה מוכנה שירצחו אותו סתם? מדוע היה ברור לו שזאת שמשקרת תסכים להריגת עולל חסר ישע, על לא עוול בכפו?

כתוב כאן דבר נורא.

שלמה המלך ראה אישה במגמת הידרדרות, בכיוון של פשע. הוא ראה שהדרך בה היא צועדת היא דרך רעה ומוטעית.

והיה ברור לו שזה יגמר ברצח.

כי אין דרך אמצע. אם היא במסלול של נסיגה ונפילה, היא תמשיך לסגת וליפול. והיא תמשיך להידרדר עד הסוף האכזרי והבלתי-נתפס. זאת המציאות. אורח חיים למעלה למשכיל – למען סור משאול מטה. אם אורח החיים אינו לכיוון מעלה, בהכרח שהוא לכיוון שאול – מטה.

***

זוהי דרך ההידרדרות שמתארת התורה, בהמשך הפרשה:

וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: (שם, טו)

מסביר זאת רש"י: הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית. ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר.

זהו חוק טבע. נפילה גוררת נפילה. עבירה גוררת עבירה. כאשר אדם עובר את העבירה הראשונה הוא אינו משער בדעתו על איזה מסלול הוא מתייצב. אך כך זה עובד, כל עבירה גוררת את זו הבאה אחריה עד לנפילה הכואבת ביותר, עד לכפירה בעיקר חלילה.

כמובן, בדיוק כמו שהנפילה היא כזו, כך גם העליה והרוממות. 'מצוה גוררת מצוה' (אבות, ד, ב). דרך של מצוות ועבודת ה' ממשיכה ומעלה את האדם עוד ועוד.

ושכנתי בתוככם – או תגעל נפשי אתכם.

עלינו לזכור זאת בכל פעולה ומעשה שלנו. גם פעולה קטנה או מעשה שנראה לא נחשב. כל דבר מסמן לנו את הדרך, מעלה אותנו על מסלול.

זה יכול להיות מסלול של עליה, וזה עלול להיות מסלול של ירידה. אבל זה מסלול. זה מתווה דרך.

הלוואי שתמיד נבחר נכון!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.