ביחד, וכל אחד לחוד


בשבוע שעבר השתתפנו במעמד נורא הוד. חד פעמי. מעמד הר-סיני. ראינו את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן, שמענו את קול אלוקים מדבר אלינו מתוך האש, התעלינו והתרוממנו לדרגות רוחניות שאיש לא הגיע אליהם קודם לכן. 

מה הלאה? איך מתקדמים?

 וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות, כא, א).

כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים. ואלה מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. (רש"י). 

המסר הראשון בפרשת השבוע הוא זה. כל הרגשה רוחנית מרוממת צריך לתרגם, מיד, לפרטים ישימים ומעשיים. סיימנו עם מעמד מדהים, משנה-חיים. אבל איך נדאג שהחיים באמת ישתנו? רק באמצעות קביעת עובדות בשטח. 

ירידה לרזולוציות ומסירת הוראות והנחיות בחיים עצמם.

היישר מהקולות והברקים אנו עוברים לדיני עבדים, ממונות וקרקעות. מהמעמד החד-פעמי אנו חוזרים לשיגרה היומיומית. 

משה מעניק לנו את הכלים להעביר חזון למציאות. לקחת רעיון גדול ולפרוט אותו לפרוטות. להבין איך ליישם אותו בחיים עצמם. 

בעולם מסתובבים אנשי-חזון רבים. יחד עמם מסתובבים גם אנשי-ביצוע, אנשי-מעשה. אלו כמו אלו לא יכולים לחולל שינוי. 

התורה מלמדת אותנו כי לא ניתן להישאר בחזון בלבד. חזון צריך להיות מתורגם מיד למעשים. מאידך, לא ניתן להעביר את החיים בפעולות טכניות, בלי חזון ארוך טווח שמגדיר את המטרה הגדולה. 

מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. הן החזון והן הפרטים נתנו באותו המעמד. התורה הציבה את המטרה ונתנה את הכלים המעשיים כיצד להגיע למטרה הזו. 

זהו מסר שחשוב שניקח עמנו לחיים. יש לנו תוכניות, יש לנו רצונות ושאיפות. אנו מוכרחים לשרטט תוכנית אופרטיבית שתיתן את הכלים ליישום מעשי. אם לא נפרוט את הרצונות לפרוטות, לא נתקדם לשום מקום. מצידו השני של אותו המטבע, אל לנו להעביר את חיינו באוסף של מעשים-קטנים ויומיומיים בלי חזון, בלי תכנית ארוכת טווח שתוביל אותנו להישגים רצויים. 

הדרך הנכונה היא לראות בגדול ולתכנן בקטן. 

 פרשת משפטים מלאה בדינים ובפרטי דינים. נראה שהמכנה המשותף שלהם הוא שכולם מתייחסים ליסודות של העמדת עם יהודי. הן בקשר בין העם לאלוקיו והן בקשר בין אדם לאדם. 

בהמשך התורה יתווספו עוד מצוות רבות אך אלו יהיו תוספות המחייבות את העם מחמת מעלתו הגדולה. בפרשיות אלו, פרשיות נתינת התורה, מונחים היסודות לכינונו של העם עצמו. 

מרכז חיי העם הוא דווקא בדיני ההתנהגות בין אדם לאדם. דיני הזכויות והחובות שיש לכל אדם בעולם עומדים במרכז הפרשה, לצד כינון הקשר בין אלוקים לעמו. 

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור (שבת, לא, א). 

מעשה זה תמוה מאוד ורבו בו הביאורים והפירושים. אנו נטעם השבוע טעם בשאלה אחת מהותית: 

מדוע הלל לא הציג בפניו את הפסוק החיובי 'ואהבת לרעך כמוך' אלא רק הסביר לו את דרך השלילה: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך? 

הנכרי הגיע להלל על מנת להתגייר. הוא ביקש לדעת את היסוד. את זה שנותן את היכולת להיבנות כאן, בעולם הזה. מן הסתם הוא ידע שיש מערכת רוחנית של עבודת ה'. אדם שניגש להתקבל לדת – כל דת בעולם, יודע שיש בה טקסים ועבודות רוחניות. 

הוא ביקש לדעת מה נותן את היציבות כאן, בחיי היומיום. כיצד התורה משנה את החיים עצמם. 

הלל לא הפנה אותו לחומש ויקרא, שם העם נמצא בשלב הבא, שלב הקדושה והשראת השכינה. 

הלל חוזר איתו לחומש שמות, החומש בו מונחים היסודות לכינונו של העם. בשלב של היסודות אין מקום עדיין לדרישות של אהבת אמת בין אדם לרעיו. בשלב הראשון צריך לחדד את הבסיס: בשביל לחיות חיי תורה אמיתיים חייב אתה לדעת שיש דינים של חובות וזכויות אנושיות, כאן בעולם הזה. את מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, כחלק מהחובות הדתיות שלך. 

זו לא רק הנחיה של כדאיות או טיפ לחיים טובים. היסוד הראשון של חיי-תורה הוא שמערכות היחסים בין אדם לחברו הם חלק עיקרי מקיום התורה והמצוות. 

ואידך – זיל גמור. אחרי שהיסודות הללו ברורים ואיתנים ניתן להמשיך לחומשים הבאים, לבנות את הקומות הנוספות של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. אבל הבסיס הוא כך. לכל בני האדם יש זכויות. לכל בני האדם יש חובות. 

זהו היסוד לכל התורה כולה ואידך זיל גמור.

 • 

בסיומה של הפרשה אנו שומעים את המילים המפורסמות ביותר שאמרו בני ישראל: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (כד, ז). 

לדעת רוב מפרשי התורה דברי הברית הם הדינים והמצוות שנאמרו בשתי הפרשיות האחרונות. החל ממתן התורה ועד לסיומה של פרשת משפטים. אלו הם היסודות האיתנים עליהם מבוסס העם היהודי כולו. 

זו הפעם הראשונה שבני ישראל מצרפים את המילה 'נשמע' לקריאה 'נעשה'. 

עיון בלשון הפסוקים יעורר לתובנה שתחתום את מאמר זה. וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה (יט, ח). וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה  (כד, ג) 

'נעשה' הם אמרו יחדיו, בקול אחד. אבל כשאמרו 'נשמע' זה כבר לא היה כאחד. 

העשייה זהה אצל כולם. כולם כאחד מקיימים את אותם המצוות בדיוק. 

אבל ה'שמיעה' היא אינדיבידואלית. כל אחד שומע ומפנים אחרת.   

הלוואי ונזכה לשמוע כראוי!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.