די לסבול!


בפרשת השבוע אנו לומדים על ארבעת לשונות הגאולה. 

'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי'. 

אם נעיין בלשונות הפסוקים, נשים לב לדיוק מעניין. 

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (שמות, ו, ו-ז). 

הפסוק מתייחס לשני פנים שהיו בשיעבוד מצרים. העבודה מחד והסבל מאידך. בתחילה מבטיח הקב"ה 'הוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים'. רק לאחר מכן מגיע השלב השני 'והצלתי אתכם מעבודתם'. אמנם, משפט הסיכום שמתייחס לארבעת השלבים שעתיד העם לעבור, חוזר דווקא לסבל.

 לאחר היציאה, ההצלה, הגאולה רצופת הניסים הנפלאים והלקיחה להיות עם ה', מבקש השי"ת מבניו להפנים ולדעת: אני ה', המוציא אתכם מתחת 'סבלות' מצרים. 

מהו סבל מסתורי זה? זו אינה הפעם הראשונה שאנו פוגשים בביטוי זה. כבר בתחילת שיעבודם, כאשר משה יוצא אל אחיו ורואה את עבודתם הקשה, מציינת התורה במיוחד את נקודת הסבל. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם (שם, ב, יא). מתוך הקושי הרב והמאמץ הנורא, משה רואה אל מול עיניו את הסבל. 

על אותו הסבל עתיד הוא לשמוע שוב, מפרעה מלך מצרים. כשמשה הלך יחד עם אחיו אהרן לבקש מפרעה לשחרר את העם לשלושה ימים, זעם פרעה והגיב במשפטים הבאים: 

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם: (שם, ה, ד-ה). 

לכו לסבלותיכם, אל תשביתו את העם מסבלו. סבל. מה זאת אומרת? מה היה תפקידו הכה-משמעותי בשיעבוד מצרים? 

·

על מנת לבאר זאת, נפנה להסברו הנפלא של בעל ה'שפת אמת', בפרשתנו: 'סבלות - פרש"י טורח משא מצרים. כי הנה ידוע שכל עסק עשיות אדם בשום דבר גשמי. נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו. והמעט רשימה שנדבק בעצמות האדם. בע"כ צריך הוא לתקנו... שבוודאי צריך אדם לתקן החומריות בכח נשמתו. ונמצא, כי בני-ישראל לבד שעבדו בפרך. לבד זה נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה. וזה טורח משא מצרים. וע"ז הושיע להם הבורא ית' בראשונה. שיוכלו לנקות את נפשותיהם להשליך מעליהם זוהמא זו שנדבק בנפשותם מרוב עבודה. ואח"כ ניצולו מגוף העבודה...'. 

כך מלמדת אותנו התורה: כאשר אדם מתעסק במשהו, הוא 'נכנס לענין'. גם אם הוא לא מאמין במה שהוא עושה, אם הוא עושה את זה יותר מידי זמן, הוא הופך להיות חלק מזה. 

בני-ישראל עבדו כל היום. הם התעסקו כל היום בצרכים פיזיים, גשמיים. ו'נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה'. מרוב התעסקות בצרכי היומיום, מרוב עמל ויגיעה חומרית וגשמית, הם הפכו להיות סוג של 'סוסי עבודה'. אנשים שלא מסוגלים לחשוב על החיים שמעבר, על עצמיותם, על הפנימיות שלהם. 

עם ישראל הפך להיות עם של 'סבלים', קבוצה של אנשים שהתרגלו פשוט לסחוב את החיים. אנשים בלי חזון, בלי תקווה, בלי עתיד. 

כשמשה יוצא ורואה את אחיו המשועבדים, הוא רואה את הקושי ואת המאמץ. אבל מה שתופס ומזעזע אותו זו העובדה שהם חיים 'בסבלותם', הם הפכו להיות חלק אינטגרלי מטורח משא מצרים. הם רואים את עצמם כעבדים, אין להם חזון, אין להם שאיפות, הם לא רואים את עצמם עושים משהו מעבר לערבוב טיט ובניית פירמידות. 

בעיני פרעה זה כמובן מצא חן. לשם הוא חתר, זו הייתה מטרתו. היה חשוב לו שהיהודים יהיו מקובעים בחיי העבדות ללא יכולת ומסוגלות לחשוב מחוץ לקופסת השיעבוד. 

כאשר משה ואהרן מגיעים לדבר עם פרעה על עבודת הא-ל, על רעיונות של תכלית החיים, הוא נזעק. אתם עוצרים את כל פס הייצור המצרי! את 'כור ההיתוך' שאנו מעבירים את עבדינו! אנחנו עמלים להכניס אותם לתוך ה'סבלות', למנוע מהם את הרצון לחשוב על משהו שהוא לא כאן ועכשיו, מדוע אתם מכניסים להם לראש רעיונות של תכלית ורוחניות? 

וכך אומר האלוקים לעמו. קודם כל, לפני שנתעסק בעבודה הפיזית שאתם עוברים, צריך קודם כל לשחרר אתכם מהסבלות הזו. 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים'. 

בראש ובראשונה, לפני שמתחילים לעשות משהו, צריך לעזור לכם להרים את הראש. לראות מעבר. לשאוף, להתקדם, לחוות. צאו מסבלותיכם! רק לאחר מכן יהיה ניתן להתקדם ולהציל אתכם מהעבודה הקשה, לגאול אתכם מהמצרים ולהפוך אתכם לעם. 

כאן מגיע משפט הסיכום: וידעתם, המסקנה הסופית שאתם צריכים לקחת עמכם מכל התהליך שאתם עתידים לעבור, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. דעו לכם, זהו היסוד לקיומכם כעם. קודם כל, צאו מסבלותיכם. לפני שמתחילים, לפני שמבצעים שינויים, בראש ובראשונה: תשאפו. תרצו. תחשבו מעבר למה שיש כאן ועכשיו! 

מתוך ארבעת לשונות הגאולה, אנו רגילים להשתמש בלשון הראשונה: יציאת מצרים. אולי בגלל שזו הלשון הרלוונטית ביותר עבורנו. המסר הזה מהדהד אלינו מידי יום. גם אנחנו מוצאים את עצמנו בשטף החיים, עסוקים, עובדים, שקועים בטרדות היומיום. זו היא הקריאה העכשווית והכל-כך רלוונטית: אל תתנו לעיסוקים היומיומיים והשגרתיים להשתלט על מי שאתם. תרצו, תשאפו, תחלמו, אל תסתפקו בעיסוקים הקטנים והחומריים. תדעו שאתם הרבה מעבר לכך, יש לכם יכולות וכוחות נפלאים עמם תוכלו להגשים את הפוטנציאל האישי שלכם ולהיות מי שאתם באמת מסוגלים להיות. 

צאו מסבלותיכם. תתחילו לשאוף

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.