האם נכון להתפשר?


בכל סכסוך שמתגלע בין אנשים, מנסים לחתור לפשרה. כל אחד מבין שהוא צריך להקריב משהו, ונפגשים איפשהו באמצע. האם זו הדרך הנכונה?

בשולחן-ערוך (חו"מ, יב, ב) מבוארת ההנהגה הנכונה לבתי דין: 

'וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח' 'אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע'. 

ישנה מצוה לדיינים הבאים לדון במקרה הבא לפניהם, למצוא פשרה בין הנידונים. לא להגיע למצב של 'יקוב הדין את ההר' אלא לנסות להגיע לפתרון מוסכם. דברים אלו מבוססים על מחלוקת אמוראים בגמרא: 'רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע! וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר: "בוצע ברך נאץ ה'" אלא "יקוב הדין את ההר"... רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר "ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו". וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ. רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע! שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"' (סנהדרין, ו, ב).

נחלקו חכמינו אם יש לחתור לפשרה. להלכה נפסק כדעתו של רבי יהושע בן קרחה האומר שמצווה לבצוע וכך אכן מוטל על הדיינים לנהוג גם בימינו. 

אם כן, עלינו להבין דבר-פלא המופיע בפרשתנו. האחים מבקשים להרוג את יוסף. ראובן מנסה להציל את יוסף מידי האחים ומציע להשליך אותו אל בור מלא בנחשים ועקרבים, כשבדעתו להגיע אחר-כך ולהוציאו משם, בהנחה שהוא יישאר בחיים. תכנית שלא יצאה אל הפועל, בסופו של דבר. 

אך יהודה מגיע עם פתרון יצירתי. פתרון שמציל את יוסף ממיתה בידי אחיו או מנשיכתם של העקרבים, ומשאיר אותו בחיים. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (לז, כו-כז).

כך אכן עושים האחים. יוסף נמכר, יורד למצרים, וכל השאר – היסטוריה. כל מי שהיה מעורב בסיפור המכירה, נענש. השבטים, גלו. יעקב ששגה בכך שהעדיף את יוסף, מאבד את רוח הקודש, אפילו יצחק אביו בוכה עמו בצערו הגדול (ויבך אותו אביו – רש"י לז, לה). אבל רק אחד נענש בעונש הכולל מוות של הקרובים אליו. יהודה. 

'ר' יהודה בר סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן: כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה למד? מיהודה. "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו'" היה לו להוליכו על כתפו אצל אביו! מה גרם לו? קבר אשתו ובניו'. (בראשית רבה, פה, ג). 

יהודה?! זה שלמעשה הציל את חייו של יוסף?! מדוע הוא מקבל את העונש החמור מכולם? היה עליו לקבל פרס מיוחד על שהצליח לשנות את התכנית המקורית להרוג את יוסף. במקום זה הוא מקבל עונש חמור כל כך? למה? הרי הוא זה שהצליח ל'בצוע', לרכך את עמדתם הקיצונית של אחיו ולגרום להם לוותר על הריגתו, ובכל זאת נחקק לעדי עד כי מי שמברך את מעשהו, הרי הוא מנאץ. כיצד זה יתכן? 

ראיתי בספרו של הרב אביגדר נבנצל שליט"א, רבה של ירושלם שבין החומות, הסבר נפלא ומחייב. אמת, מצווה לבצוע. מצווה לעשות פשרה ולמצא את דרך האמצע. 

אבל אותה הפשרה יכולה להיות גם החורבן הגדול ביותר. כיצד? 'מקומה של הפשרה היא במקרה בו שני בעלי הדין מסכימים לפשרה המוצעת. אבל כאשר הדיין מחליט לפשר על דעת עצמו או בהסכמת צד אחד בלבד, אין זה אלא חורבן'. 

יש כאן ויכוח בין האחים ליוסף. האחים סבורים שהוא חייב מיתה. יוסף משוכנע שהוא חף מפשע. שמען ולוי, שמשוכנעים שהם עושים את מה שנכון, אינם מורדים מגדולתם. הם הלכו עם האמת בה האמינו. 

אבל יהודה, נמצא באמצע. אם הוא הסכים עם האחים, היה עליו לאפשר את מותו של יוסף. אם הוא חולק עליהם וסובר שהצדק עם יוסף – היה עליו להתווכח ולהוליכו חזרה לבית אביו. הפשרה הזו שנתנה על דעת עצמו, היא החורבן הגדול ביותר. הניסיון שלא ללכת עם האמת המוחלטת אלא ליצור דרך אמצע חדשה שאינה נכונה בוודאי, הוא ניסיון הרסני וקטסטרופלי. 

בשלב זה, יהודה מורד ממלכותו. המלך אמור להוביל סדר יום ברור ואמיתי. להיות מובל לדרך שהיא לא פה ולא שם – זו סתירה ברורה למלכות ולשלטון. העונש שקיבל יהודה, ממחיש זאת. כאשר אדם נושא אישה, הוא מבקש לחיות עמה לאורך שנים, כך גם כאשר אדם חפץ בילדים, הוא מעוניין להקים דור חדש, לבנות המשך איתן ויציב. אף אחד לא חושב שאם נולדו לו ילדים ומתו מיד אחר כך הוא השיג חצי מטרה, כי אם הם לא המשיכו הלאה, המטרה הוחטאה לחלוטין. 

בעצם נאמר ליהודה כך: כפי שאתה חשבת שדי לעצור באמצע, לעשות משהו 'חצי נכון', כך גם אתה לא תסיים את הדברים שהתחלת בהם. תישא אישה, אבל היא תמות מוקדם מהצפוי. ייוולדו לך ילדים, אבל הם ימותו צעירים. 

כמו שכאן ברור שאין דרך אמצע, 'אידאלי-יחסית', כך גם אין 'אמת-יחסית'. או שזה נכון – והולכים עם זה עד הסוף, או שזה ממש לא נכון – ובורחים מזה כמו מאש. אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו. המסר העולה מכאן הוא נוקב מאוד. 

הרבה פעמים אנו מנסים לצאת ידי חובת כל הצדדים. למצוא משהו שיגרום לנו לצאת טוב בעיני כולם. זה טוב, זו אפילו מצווה, אם עושים את זה נכון.

 כאשר הפשרה היא אמיתית, כאשר שני בעלי הדין מסכימים לוותר, הרי שקיימת כאן אמת מוחלטת ונכונה. אבל כאשר הפשרה מתעלמת מהנתונים הברורים, וכופה את הצדדים למשהו לא מוסכם – אין כאן צדק או יושר. אדרבה, זהו עיוות מסוכן עם תוצאות בעייתיות מאוד. 

זה נכון ביחס להתנהלות האישית שלנו עם הסובבים אותנו, וזה נכון בוודאי ביחס לדרך הנכונה אותה עלינו לאמץ כדרך חיים. הוראות התורה והדרכותיה ברורות. מצוות ה'עשה' ומצוות ה'לא-תעשה' מפורשות ומובנות. אין לנו את היכולת לעשות 'כמו' או 'בערך' במקום שאנו משוכנעים שהאמת היא לא כך. 

האחריות שלנו היא תמיד לבדוק אם אנו עושים את מה שאנו עושים מתוך אמונה באמיתות ובצדקת הדרך, או שההרגשה שמובילה אותנו היא רצון להיראות טוב ולהסתדר עם אלה שסביבנו, גם במחיר של ויתור על האמת האבסולוטית. 

אמת או לא אמת. זאת השאלה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.