הנזיר ששתה יין


זהו.

הסתיימה סדרת החגים לשנה זו.

עברנו את שלושת הרגלים, את חנוכה ופורים, אפילו את ל"ג בעומר, זהו. שגרה ארוכה ומשמימה, כשהגיוון היחיד שממתין מעבר לאופק הוא תקופת האבל והצער, שלושת השבועות.

והתחושה הפנימית, לא משהו. התרגלנו בתקופה האחרונה ל'אורות'... פורים, פסח, ספירת העומר, מתן תורה, רצף ארוך של חגים ורוממות, תחושה של גבהות ועליה, והכל הסתיים עכשיו. איך מתקדמים הלאה?

אחד הדינים שאנו לומדים בפרשת השבוע הוא דין הנזיר. במשך תקופת הנזירות חל איסור מוחלט על הנזיר לבצע פעולות מסויימות, להיטמא למתים, להתגלח, וכמובן, לשתות יין.

לאחר שתקופת נזירותו מסתיימת, חוזר הוא להיות כאחד האדם. עליו להביא קרבן, לעבור תהליך מסויים, ואז, כל הדברים שהיו אסורים עליו עד כה מתוקף מעמדו הרם חוזרים ונתרים לו באחת.

אמנם, ניתן לב לדרך בה מנסחת התורה את היתר שתיית היין:

וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן (במדבר, ו, כ).

ואחר, ישתה הנזיר יין.

'הנזיר'. שותה יין.

ודבר זה טעון ביאור. הלא, לאחר שמסתיימת תקופת נזירותו, אין הוא נזיר יותר. אדרבה, אם היה הוא נזיר היה אסור לו לשתות יין. מדוע ממשיכה התורה לקרוא לו בשם 'נזיר'?

ה'שם משמואל', מביא במספר מקומות שאלה זו משמו של סבו הרבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, שעמד על הערה זו וביארה בחריפות.

המדד האמיתי של נזיר, אינו בימי הזוהר שלו. המעלות הגדולות להן זוכה הנזיר אינן ניכרות כדבעי בהיותו עטור הילת הנזיר. בעודו מסתובב קדוש ופרוש מהבלי העולם, שערו יורד על מידותיו וכל מי שרואה אותו משגר לעברו מבטי הערכה מעודדים. לא.

כאשר הכל מסתיים, והנזיר חוזר אל חיי היום-יום, הוא חוזר אל שגרת החיים בה הוא איש ככל האנשים, השותה יין ואוכל ענבים כמו כל אדם אחר, שם הוא נמדד. האם תקופת הנזירות הצליחה אכן לרומם ולהעלות אותו כך שגם בפעולותיו הפשוטות יכול הוא להמשיך לשמור על גדלותו ומעלתו.

בין השינויים שהתרחשו בבריאה בזמן מתן תורה, מציינים חז"ל את השוני הבא:

'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' משל למה הדבר דומה? למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים (שמות רבה, יב, יג).

כמובן שאין לנו השגה בדברים עמוקים ונפלאים אלו, אך פתח פתחו לנו רבותינו בקצה הבנת הענין.

יודעים אנו כי גם קודם מתן תורה, אבותינו קיימו את מצוות ה'. גם עם ישראל במדבר קיבל חלק מהמצוות קודם מעמד הר סיני. מה התחדש, אפוא, במעמד קבלת התורה?

מבואר, כי קודם קבלת התורה חיי העולם-הזה היו נפרדים מחיי התורה והמצוות. לא היתה סיטואציה של 'מצווה ועושה', קיום-מחוייב-מציאות. מי שרצה להתעלות ולהתרומם יכול היה לבחור לקיים את המצוות ולעסוק בדברי התורה, אך לא היה זה תנאי לניצול נכון של חיי העולם-הזה.

כאשר ניתנה התורה, היא עשתה שינוי מהותי בחיי בני כדור הארץ. אם עד היום היתה הפרדה ברורה בין השמים לארץ, בין העליונים לתחתונים, הרי שעתה 'בטלה גזירה ראשונה'. מעתה יש כח בידי התחתונים להתעלות ולעלות לעליונים, לחיות חיי אצילות ולחיות כמלאכים, ותפקיד ה'עליונים' הוא לרדת לעולם המעשה ולרומם את ה'תחתונים'. מציאות התורה של 'תנה הודך על השמים' ניתנה מעתה לעם-ישראל בצורה המלמדת אותם לרומם את הגשמיות וענייני העולם, למעלה רמה ונשגבה.

התורה אינה רוצה שעובדיה יהיו רחוקים ומופרשים מענייני העולם הזה. אדרבה, את ההשגות הגדולות שמשיגים בזמני רוממות ועליה יש לתרגם לשפת השגרה והיומיום. ואחר ישתה ה'נזיר' יין. עם הדרגה הגבוהה של הנזירות, עם הקדושה הנפלאה, ישתה יין.

חז"ל לומדים מהפסוקים כי העולים לרגל אינם ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן (פסחים, ח, א). עבור לימוד זה מבקשים חכמים מקור גם להליכה וגם לחזרה.

לכאורה, כיון שבאה התורה להבטיח לעולי הרגלים שלא ינזקו מעלייתם ירושלימה, אין צורך ללימוד מיוחד גם על החזרה. מה הענין בהבטחה על ההליכה לבד, אם בכל הזמן שיחזרו יכולים יהיו שכניהם לשדוד את רכושם באין מפריע? בכל אופן ביקשו חז"ל לימוד נוסף, המלמד שיש מעלה גם בחזרה בפני עצמה, גם בלי קשר להשלמת ההליכה. מהי מעלה זו?

שמעתי רעיון נפלא מהרב יצחק מנחם וינברג, הרבי מטאלנא. הוא הסביר בשם אחד הראשונים (לעת עתה לא מצאתי את מקורו) כך:

בהליכתן, הם אינן ניזוקין כיון שהם בדרך לקבל השפעות נפלאות מבית המקדש. הם עולים לרגל בשירת 'נעלה לירושלים', מתוך רצון כן ואמיתי לקבל ולהתרומם. אך בחזירתן, נראה היה שהם כבר אחרי. דרכם הביתה כבר לא קשורה למעלות הגדולות שהושגו בדרך הלוך. גם אם ינצלו מהגניבות ויהיו מובטחים שלא יינזקו, לא יהיה זה בשל מעלה כל שהיא שיש בחזרתן.

מלמדים אותנו חז"ל שלא כך הוא. גם בדרכם הביתה יש מעלה מיוחדת, מעלה של הולכי-מצווה. כיון שכרגע הם בדרך להשתמש בכל הכלים הגדולים שהם קיבלו, ולהעביר אותם למעשה. להוציא את כל ההשפעות הגדולות, מן הכח אל הפועל. סגולתם הגדולה של הימים המרוממים אינה נפסקת בסיומם. בדיוק הפוך, עכשיו מגיעה ההזדמנות להשתמש באמת בכל מה שקיבלנו בתקופות הנפלאות שהתווספו בנו עכשיו (כלשון הזהב של מרן ה'פחד-יצחק'), ולהפוך את חיי השיגרה ואת הימים הקלאסיים והבנאליים, למלאי צבע ויופי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.