הקדמה לקבלת התורה


 הנושא המרכזי בפרשת השבוע הוא ללא ספק מעמד קבלת התורה. 

כל התהליך שעם ישראל עבר עד עתה, השעבוד בארץ מצריים, הניסים שהובילו ליציאה והיציאה עצמה, נועדו כולם להכשיר את העם לרגע המיוחד הזה, לקבלת התורה. 

משום כך, קריאה של הפרשה מעלה תמיהה רבתי. לפני שהתורה מתארת את מתן התורה, לפני שתחילים להתכונן לרגעים הגדולים, בוחרת התורה לספר על ביקור נימוסין שערך חותנו של משה במחנה ישראל.

 מדוע? מדוע חשוב כל כך לעדכן אותנו בעובדה שיתרו הגיע לבקר את חתנו? וגם אם יש בכך צורך, מדוע התיאור מופיע פסוקים מספר לפני קבלת התורה? 

בפרט, כידוע שחז"ל נחלקו האם ביקורו של יתרו היה קודם מתן תורה או לאחר מכן, אם כך, לאותם הסוברים כי יתרו הגיע לאחר מתן תורה, מדוע בחרה התורה לציין זאת קודם לכן?

 נראה, כי בביקורו של יתרו טמונים מסרים, מסרים המשמשים כהקדמה לקבלת התורה, תובנות שאם נשכיל לקחת עמנו נוכל להתרומם ולהתעלות. 

***

 נתאר לעצמנו את הסיטואציה. יתרו, כהן מדין, עבד את כל העבודות-הזרות שבעולם, מתבשר כי מוקמת דת חדשה, דת שהוא עדיין לא הספיק לבדוק. הוא מחליט לבא לטעום, לראות על מה מדובר. הוא שולח מסר לחתנו, מנהיג העם החדש, ומודיע לו כי הוא מתעתד לבקר. חתנו מדבר פה-אל-פה עם האלוקים, עומד במעלות רמות ונשגבות, והוא מבקש לפגוש אותו.

היינו מניחים כי משה היה שולח שליח לקבל את פני האורחים, אולי אפילו שליח מכובד, אך האם היינו חושבים שמשה עצמו יצא לקראתם? מסתבר שלא. אך משה אינו שולח שליחים, הוא יוצא בעצמו:

 וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: (שם, ז). וכך, המנהיג הגדול, מספר לחמיו על קורותיהם, מתאר לו את הניסים והנפלאות, ומארח אותו בעצמו, ללא עוזרים או מסייעים. 

בקושי עובר יום אחד... וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב: וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב: וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים: כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו: (שם, יג-טז). 

יום אחרי שהוא מגיע, יש לו ביקורת, למה ככה ומה פתאום כך. משה לא 'מנפנף' אותו בנימוס, הוא מסביר ליתרו בדיוק מה הוא עושה ומדוע. 

אך יתרו לא מקבל את ההסבר: וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ: (יז, יח).

 לא טוב! הוא אומר, כמו שווער אמיתי, אתה לא עובד נכון, אתה לא תצליח כך, ולפני שמשה מגיב יש לו כבר עצות: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים: וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:... (יט – כא). ושוב, מדובר על אורח, בקושי נמצא כאן יום אחד, ויש לו ביקורת על המערכת, יש לו ביקורת על אדם שמקבל הוראות ישירות מהקב"ה, שמנהיג את העם כבר תקופה ארוכה. ביקורת, ועצות, ורעיונות לשינויים... 

המצופה היה שמשה מקסימום יקשיב בשקט, לא יתקומם על העזות שבעצם ההתערבות של חותנו, אך להתייחס מעבר לכך? ודאי שלא. 

אך משה נוהג אחרת. הוא שומע, ומקבל. 

וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר: (כד). משה מבצע את כל מה שחותנו, כהן העבודה-זרה, האורח לרגע, מציע. הוא לא חושש שמא יש כאן פחיתות כבוד, אולי זה לא הגיוני. הוא שומע אמת בדברי חותנו, ועושה את כל מה שאמר לו. 

*** 

התובנה הראשונה אותה נוכל ללמוד ממעשה זה, היא דרך ארץ, דרך ארץ שקדמה לתורה. היחס המכבד אותו מעניק המנהיג הענק לאדם בודד, מעידה בראש ובראשונה על כבוד לאחר, על הערכה לאנשים אחרים ועל כבוד גם לפחותים ממנו. 

מכאן אנו מגיעים לרעיון הבא, האנושיות. 'מענטשקייט'. כך מלמד אותנו משה רבנו, העלייה במעלות התורה והיראה, ההשגות הגבוהות שאדם משיג, אסור שיבואו על חשבון יחסו עם אחרים. אסור לאדם להקריב אנשים על מזבח רמתו הגבוהה. אדם גדול באמת הוא זה שמצליח להמשיך לדבר בגובה העיניים גם עם אנשים הרחוקים בהרבה מרמתו ומהשגותיו. להיות 'בן-אדם' זה קריטי! 

התובנה השלישית שניתן ללמוד מעצותיו של יתרו למשה, מלמדת אותנו כי גם האדם הענק שבענקים מסוגל לקבל ביקורת מאחר, לקבל אמת מאדם אחר, יהיה מי שיהיה.

 אם מישהו מעמיד אותו על טעותו, הוא שומע ומקבל, לא מתעלם וממשיך הלאה. 

מסרים אלו עומדים כהקדמה לקבלת התורה, מראים לנו את צורת חייו והתנהלותו של גדול הנביאים, ומתווים לנו את הדרך אל האמת, לדעת לכבד, לשמור על ה'מענשטקייט' ולהיות מסוגלים לקבל ביקורת. אם נצליח להשריש בקרבנו תובנות אלו, הרי שאנו הולכים בדרך הנכונה, בדרך לבניה העצמית השלמה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.