חוזרים הביתה!


פרשת השבוע מלמדת אותנו כיצד נכון להתייחס למוות:

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (דברים, יד, א)

גם במקרה מוות מצער. גם כשקשה להתאושש, יש דברים שאסור לעשות. יש צורה להתנהג. לא פוצעים את הגוף, לא גורמים נזקים לעצמנו.

מדוע? כי 'בנים אתם לה''.

אנחנו בניו של הא-ל. זו הסיבה שאיננו אמורים להתנהג כמו שאר האנושות ברגעי משבר וצער.

בפרשת שמיני הארכנו בפן אחד שניתן לראות בהגדרה זו. למדנו שכיון שאנו בניו של השי"ת הרי שאנו סומכים עליו שכל מה שהוא עושה הוא עושה לטובתנו.

הפעם, נתבונן בסוגיה זו מזוית שונה. הסבר ששמעתי בעבר מסבי, הגאון רבי אברהם דוד אופן זצ"ל.

אנו בני האלוקים. ביתנו אינו כאן, בעולם ארעי זה. ביתנו הוא שם, בעולם הבא.

איננו מתאבלים כאשר אדם חוזר לביתו. גם אם קשה לנו הפרידה ואנו מצטערים על הקושי אותו אנו חווים, איננו מרגישים לרגע שהגיע סוף העולם. איננו חובלים בעצמנו או עושים מעשים נואשים כתוצאה מכך.

בנים אתם לה'! קורא לנו השי"ת. כשאדם מת – הוא בסך הכל חוזר הביתה! לגיטימי לכאוב, אנושי להצטער, אבל זכרו! הוא חוזר לאבא!

חשוב לזכור זאת, לא רק כשאנו נפגשים במוות ומנסים להתנחם, אלא גם, ובעיקר, במהלך החיים.

למקום מנוחת הנפטרים רגילים אנו לקרוא בשלושה שמות שונים: בית קברות, בית עלמין, ובית החיים. בקובץ 'במחיצתו של בן המלך' על המשגיח הגאון רבי דב יפה זצ"ל מופיע לכך הסבר נאה.

ישנם כמה סוגים של אנשים. יש אנשים שבמותם הם הולכים אל הקבר בדומיה. נקברים להם עם כל פועלם ועבודתם בעולם הזה. אלו אנשים שהיו שקועים במה שהיה לעולם הזה להציע, וכשהגיע זמנם לעזוב אותו, לא נשאר להם שום דבר לקחת עמם הלאה. הכל נקבר פה, בינות לרגבי אדמה. להם נאה השם 'בית קברות'.

יש אנשים שידעו לשלב. הם השקיעו בעולם הזה ובעולם הבא כאחד. הם טרחו לאסוף מצוות וזכויות שיעמדו להם בעולם הנשמות, אך לא ויתרו לרגע על עמל ויזע גם למען העולם הנוכחי. אלו, מגיעים לבית ה'עלמין', שני העולמות. להם משמש ביתם החדש, בית העלמין, כשער לשני עולמות שונים. מה שהיה טוב בעולם הזה נשאר בפתח השער לעולם שהיה, ומה שמתאים להמשך עובר הלאה, לשלב הבא.

אך אלו שעמלו כל החיים על צידה לעולם האמת, אלו מגיעים לבית החיים. הם מתחילים לחיות עכשיו. את כל מטענם ופרי עבודת כל השנים הם מביאים עמם כרגע, לבית חייהם. לעולם הבא.

אין זה אומר שצריך להתעצב ולא לחיות כראוי כאן בעולם. בדיוק הפוך. הקב"ה מעונין שנשמח ונהיה מרוצים. עבודת ה' שאינה נעשית בשמחה אינה ראויה, ופרשת כי תבא מלאה בקללות ועונשים המגיעים כתוצאה מחוסר שמחה בעבודת ה'.

אז מה כן? צריך לעשות את זה נכון. לשמוח ולעלוז, בוודאי. אבל בדרך מכובדת ומתוך התעלות.

אין כאן המקום להאריך בצורה ובדרך, אך ברצוני לסיים ברעיון מוסרי מיוחד ששמעתי בענין זה.

הגמרא בברכות מספרת על חתונת בן אחד האמוראים. בנו של רב אשי. תוך כדי האירוע פנו החכמים לאמורא בשם רב המנונא זוטי ובקשו ממנו לפתוח בשיר. בואו נראה מה קרה שם:

'אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא, לישרי לן מר! אמר להו: 'ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן!'. אמרי ליה: אנן, מה נעני בתרך? אמר להו: 'הי תורה והי מצוה דמגנו עלן' (ברכות, לא, ב).

רב המנונא קיבל את בקשתם של החכמים והחליט ללמד אותם שיר חדש: 'ווי לן דמיתנן! אוי לנו שאנו מתים!', כאשר תפקיד ה'מקהלה' לענות יחד 'היכן התורה והיכן המצוות שיגנו עלינו?'.

מה קרה שם? נמצאים אנשים יחד בחגיגת-נישואין, רב המנונא מתבקש לשיר, ואין לו שיר אופטימי יותר מאשר 'אוי ואבוי, אנחנו הולכים למות'?

נאמרו בזה הסברים רבים. זהו ההסבר המתאים לעניינו.

רב המנונא פונה לקהל ואומר להם כך: כולנו כאן שמחים ומאושרים. כולנו מקיימים יחד מצוות שמחת חתן וכלה. אך איך נדע שאיננו חורגים מגבול הטעם הטוב? איך נדע שאיננו עוברים חלילה משמחה של מצווה להוללות והתפרקות?

אם נזכור שעוד כמה שנים אנו חוזרים הביתה. עוד כמה שנים אנו חוזרים לשמים ושם נצטרך לתת דין וחשבון על כל מה שעשינו כאן. האם שם נוכל לעמוד מאחורי השמחה ששמחנו כאן? אם התשובה היא חיובית, הרי שהשמחה היא טובה וראויה, כדאי ומומלץ להמשיך אותה.

אך אם יש לאדם ספקות בקשר לרמת הנעימות שתאחז בו כאשר יבקשו ממנו להסביר את מעשיו בחתונה זו, אזי כדאי באמת שיחזור למסלול כבר עכשיו. המבחן לשמחה ראויה הוא אם גם בעודנו זוכרים את יום המוות, עדיין הננו מאמינים שמה שאנחנו עושים ראוי.

וכיצד נדע מה נכון ומה לא? זו תשובתה של המקהלה. התורה והמצוות, הם אלו שמגנים עלינו. הם אלו ששומרים עלינו בתוך הגבולות הראויים והרצויים.

הלוואי שנזכה תמיד, לשמוח ולצהול, בשמחת אמת ובצהלות קודש!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.