חיים בבית


אברהם, יצחק ויעקב אבותינו, היו בהר המוריה. שלושתם התפללו במקום וכל אחד מהם קרא למקום בשם אחר. 

אברהם ראה את המקום והגדירו כ'הר'. יצחק קראו 'שדה', ואילו יעקב, בפרשת השבוע, קורא למקום 'בית'.  וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו: (לה, ז).

וכך אומרים לנו חז"ל: 'לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר: 'אשר יאמר היום, בהר ה' יראה'. ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב, שקראו 'בית', שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל' (פסחים, פח, ב). 

מהו ההבדל בין ההגדרות השונות? 

הר, אינו מקום יישוב. הר הוא מקום אליו אנשים הולכים לטייל ולפוש, אולי גם על מנת לעבור ממקום למקום, אבל אין בני-אדם שנמצאים שם באופן קבוע. 

אברהם, הראשון שגילה לעולם את שמו של הבורא, היה שם לבד. האמונה בה' לא נתפסה בקרב אלה שהלכו בדרכו באותה התקופה כמשהו יומיומי וקבוע. כיון שכך, גם האנשים שאברהם גייר והנשים ששרה גיירה לא נשארו בתמונה לאורך זמן. האמונה נחוותה באותו הזמן כמין יציאה להר, לחוויה זמנית. חוויה משמעותית, אבל לא קיומית. 

יצחק שהגיע אחריו, הביא לתושבי העולם את השלב הבא. חיי אלוקות כ'שדה'. אל השדה הולכים אנשים מידי יום, זהו מקום עבודתם. בשדה אנשים חורשים, זורעים וקוצרים. שם הן דואגים לאוכל ממנו הם יתקיימו ולפרנסה באמצעותה הם יכלכלו את בני משפחתם. איש אינו בוחר אם לצאת לעבוד או לא. אדם שחפץ חיים יודע שהוא חייב לשלב כחלק מסדר יומו הקבוע את העמל והיגיעה לפרנסה. כזו היא האמונה, לימד יצחק אבינו את בני דורו. אין אופציה של חיים אמתיים ונכונים בלי אמונה באלוקים ובלי קשר קבוע ותמידי עמו. אדם שיחליט לזנוח את דרך הא-ל, משול הוא לאדם שיבקש להפסיק ולדאוג לפרנסתו. אדם חסר סיכוי. אמונה בהקב"ה היא קריטית ומחויבת המציאות. רק יחס כזה, כאל עבודה בשדה, יעניק חיי-אמת לבני האדם. 

אך העבודה בשדה הינה פרט בחיי היומיום. פרט חשוב וקריטי, אך לא המרכז של חיי האדם. כאשר אדם מבקש לפוש מעט, הוא שב אל ביתו החמים. בסיום יום העבודה הקשה והמייגע הוא מותיר את כלי העבודה בשדה, ומחיש את צעדיו אל ביתו. 

הבית הוא המקום בו הוא מרגיש טוב. שם הוא מרגיש... בבית! 

'יעקב היה הראשון אשר ביטא בפיו כי יש לבקש את ה' בבית. הוא הראשון שהגה את הרעיון הגדול 'בית אלוקים' 'בית ה'', אשר כל עיקרו אינו אלא זה: החוג אשר בו חיי האדם פורחים ומשגשגים, המקום שאליו ישא האדם את כל אשר ירכוש, ובו יפעל ויבנה את חייו. חוג זה הוא המקום הגדול והקרוב ביותר להתגלות ה'' (לשונו של הרש"ר הירש, בפרק כח, י). 

יעקב מלמד את בניו ואת עמו שהחיים אינם נפרדים מה' ומתורתו. את השי"ת אנו חיים בתוך הבית. עם הקשיים והכישלונות, ועם ההצלחות וההישגים. האמונה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. לא 'הר' – חוויה זמנית, לא 'שדה' – פעולה הכרחית בעלמא, אלא 'בית'. החיים עצמם. 

נשים לב לדבר נוסף. יעקב היה הראשון שכל שנים-עשר בניו צעדו בדרכו. כל הבנים הפכו לראשי השבטים הקדושים ולראשוני העם שהולך בדרך האבות. אמנם, מצאנו מקרים ומעשים שבצעו השבטים, שלא היו בהכרח פעולות נכונות. מכירת יוסף, לדוגמה, בה נטלו חלק כמעט כל האחים. והיו גם דברים ספציפיים עליהם למדנו שלא נעשו כהוגן, כמו ראובן שבלבל יצועי אביו, כמו שמעון ולוי שהרגו את בני שכם וכמו עוד כמה מקרים. היו פעולות שעשו השבטים שעליהם נמתחה ביקורת, ובגין חלק מהפעולות הללו הם גם נענשו. אך גם מעשה הטעון תיקון לא הוציא אף אחד מהשבטים החוצה. גם מעשים שבדרגתם היה עליהם להימנע מהם, לא שללו את זכותם ולא גרעו ממעלתם הכבירה והמרוממת. למרות העובדה שלא כל מה שהם עשו היה נכון, הם נשארו ללכת בדרך אבותיהם. 

יתכן וניתן ללמוד מכך את המסר האמור. אצל יעקב האמונה הפכה להיות חיי-בית. התמודדות כחלק מהחיים עצמם. והחיים רצופים עליות ומורדות. השאיפות והרצונות התמידיים הינם לעלות עוד ועוד ולהתרומם אל-על. אך כבני אדם החיים בבית, לא תמיד זה כך. לפעמים יש גם נפילות. אך כמו שבבית לעולם לא נשאיר משהו מקולקל, לא נאפשר לברז לדלוף סתם כך ולא נניח לטיח להמשיך ולהתקלף, כך גם בחיי-אמונה רצופים קלקול חד-פעמי לא יישאר כך לאורך זמן. תמיד ההולכים בדרכו של יעקב ידעו לתקן ולהמשיך, לשפץ ולהתקדם. להמשיך לחיות את אלוקים, בבית. 

*** 

שמו של יעקב משתנה ל'ישראל'. ושניים מבשרים לו זאת, הקב"ה, ושרו של עשיו. שרו של עשיו, לאחר המלחמה ביניהם, מנמק את השם החדש של יעקב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (כט, לב). אך הקב"ה אינו נותן טעם והסבר לשם 'ישראל': וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: (לה, י). 

לכאורה, בחירתו של המלאך בשם זה, תמוהה. אם ברצונו לבטא את נצחונו של יעקב בשמו היה עליו למצוא שם המרמז כל הניצחון והיכולת מול האנשים עמם התמודד. מדוע הוא בוחר לכנותו 'ישראל' על שם ה'שרית' – המלחמה והמאבק? 

כמדומני שמשמו של הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב מפונביז', מבארים זאת כך: מהותו של עם-ישראל אינו בעצם הניצחון. כוחו של העם מתבטא דווקא בעמידה העיקשת ובמלחמה על העקרונות. כיון שכך הביטוי לעוצמת עמנו הוא דווקא ציון היכולת להילחם ולהיאבק. עד כאן ביאורו של הרב מפונביז'.

אמנם, שרו של עשיו - המייצג את אומות העולם - מכתיר את יעקב בשמו רק מפני שניצח. לאחר ההתמודדות הארוכה שהובילה לניצחון, בדין הוא שיקרא בשם המורה על כוחו ועוצמתו. כל התועלת במאבק ובכוח הינה רק אם היא מביאה תוצאות ברורות והחלטיות. אך השי"ת אינו מתנה את השם 'ישראל' בניצחון או בעוצמה. הוא אינו מסביר שבשל היכולת לנצח טוב שיקראו בני יעקב 'נלחמים'. כי לא תמיד מצליחים לנצח. כמו שלא תמיד כל מה שאנחנו רוצים שיקרה בבית, אכן קורה. אבל כמו שבבית שלנו לעולם לא נוותר, כך גם אמונתנו היא תמיד עילה למלחמה ולהתעקשות קבועה. אנו תמיד מנסים לעשות את מה שנכון וראוי. תמיד מתאמצים ללכת בדרך הנכונה והישרה. 

אך גם אם חלילה איננו מצליחים, אנו לעולם לא מתייאשים ופורשים. כי זה הבית שלנו. ובית לא עוזבים! 

שבת שלום!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.