יש גבול!


פרשת השבוע עוסקת בעיקר בנסיונותיו של בלק מלך מואב להיפטר מעם-ישראל.

ישנה התייחסות מיוחדת לפרשה זו בחז"ל.

ראשית, פרשה זו קובעת מקום לעצמה ביחס לתורה כולה. חכמים במסכת בבא בתרא מציינים את שלושת הספרים אותם העלה משה רבינו על הכתב: משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב (בבא בתרא, יד, ב).

פרשת בלעם אינה חלק אינטגרלי מהתורה כולה. כפי שמסביר רש"י במקום: 'אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו'. נראה שבעוד התורה מלמדת אותנו לאורך כל הדרך כיצד לחיות ומה לעשות, מפרשת בלעם אין לימודים חיוביים כלל. אין שום-דבר טוב שאפשר ללמוד מבלק ובלעם.

העובדה שהפרשה נכתבה על ידי משה למרות שאין בה הדרכה לצורת חיים נכונה, מלמדת כי עלינו ללמדה לעומק ולהבין מה היה לא בסדר במה שאכן נעשה. נראה שדרכם של בני מואב עומדת בסתירה ישירה לדרכו של משה, ועלינו להבין מדוע.

הראשון שאנו מכירים ששם לב לכך היה בלק מלך מואב עצמו. הוא החזיק בהבטחה כי הוא ועמו לא יינזקו מעם-ישראל. ההוראה המפורשת של הקב"ה לעם היתה 'אל תצר את מואב' (דברים, ב, ט). אך עצם קיומם עורר בהלה בבלק. הוא מוכרח היה לשלם כסף רב על מנת להשמיד את העם, לא בשל סכנה גופנית שנשקפה מהם כי אם – כנראה – בשל התנגדות אידיאולוגית.

מעניין לשים לב, כי מאבק זה בין דרכי משה לדרכי מואב אינו מסתיים כאן.

על מקום קבורתו של משה אנו יודעים פרט אחד קטן.

וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (דברים, לד, ה-ו)

לא ידע איש מקום קבורתו. אבל, ידעו כולם: הוא קבור מול בעל פעור, העבודה-הזרה לה עבדו בני מואב. לשם מה עלינו לדעת פרט זה?

הגמרא בסוטה מבארת: וא"ר חמא ברבי חנינא מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור (סוטה יד, א). בעלי התוספות במקום מצטטים מדרש אגדה: 'בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון. וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו'.

עד היום מתחולל מאבק בין מורשתו של משה רבינו לבין – להבדיל אלפי הבדלות – מורשתה של העבודה הזרה. שוב ושוב מתגברת לה האלילות ובאה לקטרג על העם, אך תמיד, בראייתה את קברו של משה מסתתמת היא וחוזר בעל פעור אל המקום אליו שקעו משה.

על מנת להבין זאת עלינו להבין מהי משמעותה של עבודת בעל פעור.

כולנו יודעים שעבודה זו משונה היתה עד למאוד. עשיית צרכים בצורה מבוזה בפני הפסל. כאשר הגמרא בסנהדרין (סד, א) מתארת את התפעלות כמרי המקום מעבודתו הנשגבת של אדם שהגדיל לעשות ואף קינח עצמו על חוטמו של הצלם.

מה ההיגיון בזה?

אחד מיסודות הדת היהודית הוא שהקב"ה הינו רם ונישא. הדרישה הבסיסית מכל יהודי ויהודיה הינה יראת-שמים, מורא מהשי"ת. יראה זו מגיעה במקביל לאהבת ה' ותוך חיוב לעבוד גם מאהבה, אך הדיסטנס האינסופי חייב להישמר.

כהני בעל פעור הגיעו עם תובנה חדשה. אהבה. אהבה שיכולה לקלקל את השורה, אהבה שמשמעותה שאין צורך לשמור על ריחוק או מורא מהאליל, בדיוק כמו שלא מפריע לאם המתלכלכת מצואת בנה, כך גם לא מפריע לאלוהיהם כשהוא מתלכלך מצואת בניו. וככל שרמת האהבה גוברת, מתווספים דברים שאינם מפריעים. אדם שמרגיש כה קרוב וכה אהוב עד כדי כך שאין פעולה בעולם שאינה מתאימה בפני אלוהיו, הגיע לפסגת השלמות – לשיטתם.

והיהדות, מתנגדת לכך בכל תוקף. הן אמת, 'בנים אתם, אמר ה''. אך במקביל מוכרחים לשמור על ההבדל והמורא. יראת השמיים היא קריטית בהתנהלות הדתית שלנו: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (דברים, י, יב).

האדם שהגיע למקסימום בשילוב הזה היה משה, עבד ה'. למרות קרבתו הרבה, למרות שלא קם נביא כמשה, 'פה אל פה אדבר בו', הוא המשיך לשמור על ההכרה בכך שהוא עבד. המשיך לשמור על היראה והרוממות.

הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל מסביר בספרו מכתב מאליהו (חלק א' עמוד 236) כיצד הצליחה עצתו של בלעם להחטיא את העם.

בלעם, כידוע, ידע לכוון לשעה שהקב"ה כועס. על מנת שקללתו לא תפעל את פעולתה לא כעס הקב"ה באותם הימים.

אך הכעס, נצרך על מנת לשמר את האיזון בעולם. לצד האהבה יש גם צורך בפנים חמורות, בריחוק מסויים, ביראה. כאשר העולם התנהל ללא גבולות של כעס גם האנושות היתה הרבה פחות מוגבלת.

התאוות מגיעות בשרשן ממקום טוב, ממקום של בנין עולם ותוספת אנושות. אך טוב זה זקוק לגבולות ברורים. כאשר העולם היה במצב של חוסר-כעס, חוסר גבולות מסויים, קלה היתה הדרך גם לעם להיכשל ולא להציב לעצמם גבולות. 'ועתה', אומר בלעם לבלק, עכשיו שהמצב בעולם הוא כזה, ללא גבולות של כעס אלוקי, 'לך איעצך'. עכשיו זו ההזדמנות להכשיל אותם במעשים של חוסר גבולות.

הרעיון המואבי היה לקדם עולם של דתיות מתייפייפת, נחמדה, הכל נסלח, הכל אפשרי, 'על כל פשעים תכסה אהבה'. אפשר לעשות מה שמתחשק. היהדות מתנגדת לכך בכל תוקף. אין דבר כזה 'הכל אפשרי'. על הכל יביאך ה' במשפט. יש דין ויש דיין. על כל דבר נושא ועניין.

ובכל שנה ושנה, עד ימינו אנו, חוזר ומתלהט הדיון. 'שיטת בעל פעור' חוזרת ומנסה להיות רלוונטית. שוב ושוב אנו שומעים דיבורים על כך שיש להנגיש את היהדות ולהפוך את ההלכות לידידותית יותר. להתעלם מהגבולות הברורים ולהתמקד באהבת ה' אותנו.

ובכל שנה ושנה רואה השיטה הזו את קברו של משה עבד ה'. את קברו של הגדול שבענקים, שהראה לנו, בעצם היותו, שהאהבה והיראה אינן סותרות זו את זו אלא אדרבה משלימות ומתאחדות לפסגת השלמות האנושית.

עלינו לזכור זאת תמיד.

ה' אוהב אותנו עד מאוד ואנו אוהבים אותו. אך האהבה הזו אינה משחררת אותנו מהחובה למלא את הוראותיו ולעשות את רצונו. רק הידיעה הזו והרצון הכנה והאמיתי לשלב את היראה והאהבה כאחד, יוביל אותנו לשלמות העצמית והאישית שלנו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.