יש לך כנפי רוח!



ברית בין הבתרים.

חושך. עלטה. אברהם אבינו עובר בין נתחי בהמות ושומע הבטחה אלוקית.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: (בראשית טו, ט-יד)

מה קורה פה?

מה הוא חתך? למה? מה המסר שעובר לאברהם? מה אנחנו צריכים להבין?

הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל מנתח את סוגי בעלי החיים אותם ציווה ה' לאברהם לבתר. אלה שמלווים אותנו גם שנים אחרי, בהקרבת הקרבנות הכלל-ישראלית.

העגל, צעיר השוורים, מסמל את העבודה הקשה. את הכוח והמעשה. ההתייחסות הכללית בתורה לשור היא כבהמת עבודה 'לא תחסום שור בדישו' (דברים כה, ד) 'לא תעבוד בבכור שורך' (דברים טו, יט). כיון שכך אנו מוצאים את השור כקרבן של אנשים פעילים בעבודת ה'. 'פר כהן משיח', 'פר כהן גדול' וכיוצא באלה. 'העגלה מסמלת את כח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו'.

העז, מסמלת בשמה ובהתנהגותה את העזות. העצמאות. העז אינה מקבלת הוראות מאיש מלבד מאדוניה. לאור זאת, העז מגיעה פעמים רבות כקרבן חטאת, קרבן הבא לכפר על העזות ועל קלות הדעת. כך גם מוצאים אנו את העז בתפקיד השעיר ביום הכיפורים, שעירי ראשי חודשים ועוד.

האיל, מוכר לנו גם מהמינוח 'איל הון' או כלשון התורה 'אילי מואב'. עצמה. שלטון. כסף. האיל מסמל לנו את עתירי הנכסים. גדולי העם העשירים. בשל כך בחטאים התלויים בממון מוצאים אנו את האיל כבהמת הקרבן. אשם שפחה חרופה, אשם מעילה, אשם גזילה. כמו כן, בא האיל בהזדמנויות בהם המקריב מקבל מעמד גבוה יותר או זכויות יתר, כמו לדוגמא באיל המילואים.

הציפור, שונה היא בתכלית. הציפור עצמה חסרת אונים ונטולת כח התנגדות, אבל יש לה איברים מיוחדים שבעזרתם היא מתחמקת ובורחת משלטון האדם. כנפיים. היא מסמלת את האדם שאין לו רכוש או כח וחי רק בכח עצמו. היא מסמלת גם את ההתחדשות והחופש. משום כך חולים שקמו מחוליים ופניהם לעתיד מלא תקווה, מביאים את כנפי הדרור כקרבן. יולדת, זב וזבה, מצורע, כל אלה מתחזקים ומתעצמים, והציפור להם כסמל ודוגמה.

לאחר שהבנו את משמעותם הסימבולית של בעלי החיים, נוכל לחזור אל אברהם השומע על יסורים וצרות שעתידים לבא על בניו.

וכך אומר לו ריבון כל העולמים.

דע לך, אברהם. 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, בארץ לא להם. ועבדום ועינו אותם'. הם יהיו נטלי כח פעילות, בדיוק כמו העגלה המבותרת. לא יהיה להם אף מעשה לעצמם. הם יהו עבדים, ללא עצמאות וללא חיים פרטיים, כמו שאתה רואה בעז העזה – המבותרת. וכמובן שלא יהיה להם שום דבר ממה שהאיל מסמל. לא כסף, לא עצמה, לא זכויות יתר. כל אלה מבותרים. חתוכים.

אבל, 'את הציפור – לא בתר'. דבר אחד יישאר לבניך תמיד. כח המעוף.

גם במצבים הכי קשים. גם כשהעלטה גוברת והחושך יכסה ארץ. גם בגלויות ובשעבודים, בצרות ובעינויים – את הציפור לא בתר.

'לא שבר את כח המעוף, את הגבורה הפנימית והערטילאית, המתרוממת מעל כל מצוקה'.

***

בגטו קובנה, חי יהודי צדיק בשם הרב אפרים אשרי זצ"ל.

בזמן השואה, התקבצו אצלו שאלות שונות שעלו ובאו מכח הימים הנוראים שעברו עליהם. את השאלות כולם הוא כתב על ניירות אותם הוא הסתיר בגטו, ולאחר השואה קיבץ אותם לחמישה כרכים מרטיטים של שו"ת 'ממעמקים'.

עלעול בין בתרי הספר מלמד על איתנות יהודית בלתי נתפסת. על עצמה יהודית וכח אדיר, שאיש לא יכול לה.

בחלק ה' (שאלה ו'), הוא מתאר את המקרה הבא.

חורף תש"ב. חנוכה עבר. כלואי הגטו מתחילים לדבר בינם ובין עצמם על חג הפסח שמתקרב. מהיכן ישיגו מצות? לא היה בגטו שום דבר לאכול, ודאי שלא קמח לבן נורמלי לאפות ממנו מצות. מה יעשו?

יהודי אחד היה בגטו, ר' משה גולדקורן הי"ד, שמו. הוא ברח מפולין מאימת הגרמנים אך בליטא נכלא יחד עם אחיו בגטו קובנא. ר' משה עבד מחוץ לגטו, וכך בא במגע עם גויים ליטאים שתמורת חפצים שונים יכול היה לקבל מהם מעט קמח. אך דא עקא, השומרים הגרמנים לא אפשרו הכנסה של מוצרי מזון לגטו כלל. לא לחם, לא תפוחי אדמה, כלום.

אבל ר' משה לא נכנע. יום יום הוא הגניב מתחת לבגדיו כמות מזערית של קמח. עוד יום ועוד יום. הקמח נשמר במקום סתר ולאט לאט הצטברה שם כמות נאה. כמות שהספיקה לכמות של כזית מצה עבור כמעט מאה איש.

מעט לפני חג הפסח הצליחו לארגן תנור כלשהו, והחלו לאפות מצות. הגרמנים לא שמו לב.

אבל יומיים לפני חג הפסח זה קרה. יומיים לפני חג הפסח עצרו הגרמנים את ר' משה לבדיקה מדוקדקת. הם עברו על כל גופו ומצאו שקיק קטן של קמח. למרות האיסור הברור הוא העז להכניס משהו מחוץ לגטו.

הם לא היו צריכים יותר מכך. אדרבה, הייתה להם הזדמנות להראות לכולם מה קורה למי שעובר על החוק. מי שמנסה לעקוף את הציוויים. הם היכו אותו ופצעו אותו בכל גופו, התנפלו עליו והפליאו בו מכות.

ולא נחה דעתם עד שהם שברו לו את כל השיניים.

למען ישמעו ויראו.

וכאן, מתאר הרב אשרי, מגיע ר' משה אליו. 'ואז בא האיש לפני, ונפשו לשאול הגיעה, ובדברו בכה בכיה גדולה כתינוק'.

נעצור רגע. נחשוב מה עובר עכשיו לרב אשרי בראש.

עומד בפניו יהודי, שבמשך קרוב לארבעה חודשים מוסר את הנפש על מנת לקיים מצווה. במשך תקופה ארוכה כל מה שהוא מסתכן זה רק בשביל לאכול מצה ולזכות אחרים במצווה זו. ויומיים לפני. יומיים לפני שהוא מגיע ליום הגדול, הנאצים מפרקים אותו לגורמים.

מה הוא יכול לשאול?

'איפה אלוקים?!'

איך עונים על שאלה כזאת. עכשיו?

'צדיק ורע לו!'. יש כאן צדיק. ורע לו! רע לו מאוד!

איך מתמודדים עם כזאת שאלה, בכזאת סיטואציה?

אבל לר' משה יש שאלה אחרת. שאלה שבוערת לו בהרבה.

הוא מגיע ממשפחה חסידית. מנהגם תמיד היה להקפיד שלא לאכול מצה שרויה. לוודא שהמצה לא נרטבת במים כלל, מחשש רחוק של חמץ.

וכעת הוא שואל. כיון שהנאצים שברו לא את כל השיניים הוא לא מסוגל ללעוס את המצות. לשרות את המצות במים ולרככם הוא לא רוצה כי זה בניגוד למנהגו. 'נפשו בשאלתו, איך אפשר לסדר שגם הוא יוכל לזכות בקיום מצוות אכילת מצה?'.

יהודי, בשיא השפל. מוכה וחבול, פצוע ומדמם, שיניו שבורות ומי-יודע מה עוד. הוא לא יודע מה ילד יום ואם הוא יחיה בכלל בשבוע הבא. אבל מה שעומד לו בראש זה איך הוא מקיים את המצווה בשלמות, כמו שהוא תמיד התרגל. איך הוא מצליח לשמור על כל מה שחשוב לו, גם כשאחרים מנסים לשבור אותו ואת רוחו.

כי 'את הציפור לא בתר'.

הרוח. העוצמה הפנימית. לא תישבר לעולם. גם כשמיליונים מעמנו מתים, גם כשהכל חשוך ואפל, יש לנו את השבועה הנצחית 'כי בשם קדשך נשבעת לו: שלא יכבה נרו לעולם ועד'. הנר תמיד יהבהב. האור הפנימי תמיד יאיר. לעולם ועד.

***

איך כל זה קשור אלינו? מילא, בשנים הקשות ההן, אנשים היו צריכים להתמודד, למצוא בתוכם כוחות נפש מדהימות. אבל אנחנו? אנחנו חיים בתקופה די טובה, איש אינו דורש מאתנו שלא לעשות מצוות, אף אחד לא מאיים עלינו ברצח או במכות. איך אנחנו קשורים לאמירות המרוממות הללו?

האמת היא שאנו שייכים מאוד.

לכל אחד מאתנו יש הזדמנויות שהאש הפנימית קצת נחלשת. ההתלהבות כבר לא משהו והמצוות נעשות בצורה טכנית וחסרת משמעות.

לפעמים הקשיים מסביב מטרידים ומסיחים את דעתנו, ולפעמים שגרת החיים פשוט גוררת אותנו לתוכה. אז נכון, אנחנו ממשיכים לעשות את מה שהתרגלנו, אנחנו מניחים תפילין, מתפללים וגם לומדים תורה, אבל ההתלהבות דועכת. הרגש חסר.

נזכור כולנו את אבינו אברהם. אברהם שלא חותך את הציפור. לא מבתר את הכנפיים.

לכל אחד יש נר פנימי שעם קצת נפנוף והתעוררות, יהפוך לאבוקה גדולה.

באו, ניקח את המסר הזה אתנו לחיים. ננער את הכנפיים ונתעלה מעל הכל.

כי כולנו ציפורים!

שבת שלום!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.