לא את הכל אנחנו מבינים


בפרשת השבוע אנו לומדים את השכר הגדול שקיבל פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, על קנאתו לשם ה'.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, כה, יא-יג).

מבאר רש"י: שאף-על-פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן. אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה.

דהיינו. במשך כל אותה תקופה, מאז שנמשחו אהרן ובניו ועד שהרג פינחס את זמרי, התמודד פינחס עם סיטואציה קצת משונה. כל אחיו הצעירים, כל מי שנולד אחריו, היה כהן במשכן. כל אלו שהיו קטנים ממנו נשאו בתפקיד רם ונישא. ורק הוא, שאיתרע מזלו והוא נולד קצת קודם, נשאר יהודי רגיל, קלאסי.

סביר להניח שזה לא היה כל-כך נעים...

אך מדוע היה זה כך? מדוע לא נמשח פינחס יחד עם אהרן ובניו?

בליקוטי הערות על אור-החיים מציין לידיעה נפלאה בשם הזוהר 'במכוין לא נמשח ולא נתכהן, כדי שלא יהיה כהן בשעת הריגת זמרי, דכתיב 'לנפש לא יטמא בעמיו''.

היתה כאן סיבה עמוקה בשלה נגרע חלקו של פינחס. עבורו חיכתה תכנית אחרת, תכנית שלא יכול היה לממש אם היה ממונה לכהן קודם לכן.

בשל האיסור על כהן להיטמא, אם הוא היה כהן בשעת מעשה זמרי לא היה לו מה לעשות. רק בשל העובדה שכמה שנים קודם לכן הוא לא קיבל את הכהונה, יכול היה עכשיו למלא את תפקידו כראוי ולקבל שכר עצום ונפלא. לא 'סתם' כהונה, אלא כפי שכותב ה'אבן עזרא'; הכהנים הגדולים היו מבני פינחס. יותר ממה שכל אחיו הכהנים קבלו.

נלמד מכאן מסר נפלא.

במשך כל התקופה הארוכה נראה היה שפינחס קופח. בשל סיבה שבעינינו נראית שולית, הוא נשאר מחוץ לתמונה של משפחת הכהנים הגדולה. כל הצעירים עוקפים אותו במעלתם ובגדולתם ורק הוא נשאר בצד, רחוק מהכהונה ומגדולתה.

רק אחרי ארבעים שנה של תהיה, מתבהרת התמונה. פתאום מתברר שההמתנה היתה כדאית, שחיכתה לו הזדמנות מיוחדת שהותאמה במיוחד עבורו, וההמתנה עם המינוי הנשגב היתה פרט מכריע בתכנית המלאה. אם הוא היה מתמנה עם כולם הוא לא היה יכול להרוג את זמרי, וממילא לא היה מקבל את השכר הגדול, שכל הכהנים הגדולים יהיו מבניו.

מורי ורבי הגאון רבי יצחק פינחס גולדוסר שליט"א, משגיח בישיבת אור-ישראל, היה נוהג להביא לנו כדוגמה את סיפורו של נח.

במשך שנים ארוכות נח היה הצדיק היחיד בעולם. היחיד שמצא חן בעיני ה'. הוא עמד כצור-חלמיש מול רוחות רעות של אידיאולוגיה כפרנית, מול גזל וחמס, מול עריות והשחתה.

ובתמורה – הוא נשאר עקר.

מאות שנים של מאמץ עילאי לדבוק בדרכי ה', אך ילדים – אין.

אחרי קרוב לארבע-מאות שנה, עבודתו עולה מדרגה. הוא צריך לבנות תיבה לקול צחוקם של כל חבריו ושכניו. הוא עמל באדיקות על בניית התיבה, מדבר עם בני דורו על העוולות שהם עושים, אך החיים – עדיין לא מאירים לו פנים. עדיין לא נולדים לו בנים.

חמש-מאות שנה! חמש-מאות שנה של עבודה יומיומית. של יסורים של 'מי-שאין-לו-בנים-חשוב-כמת'. סביבו אנשים חוטאים מקימים משפחות גדולות, מביאים ילדים לעולם, רואים דורות של צאצאים. ורק נח, הצדיק, התמים, חוזר לבית ריק.

איזה ניסיון מורכב!

רש"י בבראשית מתייחס לכך בשם המדרש. אם היה נולד יפת בנו הגדול מוקדם יותר הוא היה חייב בעונשין. במקרה כזה, אם  היה יפת חוטא היה נאבד עם דור המבול, כך גם זרעו של נח היה נידון לכיליון ולהשמדה ולא היה נשאר לו שם ושארית.

על-מנת שזה לא יקרה, המתין הקב"ה עד לתקופה הצמודה למבול ורק אז איפשר לנח להביא ילדים לעולם. רק למענו. כל התקופה הקשה שעבר, כל השאלות שיכולים היו להצטבר, התבררו כמיותרות. הכל היה חלק מתכנית ארוכה, למען טובתו הגדולה של נח עצמו.

אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו הטוב והמטיב (פסחים, נ, א).

כולנו יודעים זאת. אין בכך חידושים גדולים.

כולנו יודעים שהיום אנחנו לא מבינים, ולעתיד לבא נראה עין בעין איך גם הדברים שהיו נראים קשים וחסרי הבנה, מצטרפים לפסיפס הגדול של התכנית המלאה, כחלק מחסדו הגדול של הקב"ה עלינו.

ועדיין, זה כל-כך קשה.

תוך כדי התמודדיות מורכבות, תוך כדי דברים שנראים כה מסובכים, לזכור את המסר הזה – מרגיש בלתי-אפשרי.

נראה כביכול לאנשים מסביב הכל הולך טוב, אלה שסביבנו מסתדרים ומתקדמים, ורק לנו משהו לא הולך כראוי. וכמה שאנחנו יודעים לומר ש'הכל-לטובה', קשה לנו לחיות ולהכיר בכך ש'גם זו לטובה'. אך לפעמים, התבוננות במקרים של אחרים בפרספקטיבה הנכונה, יכולה לתת כח. למידה ועיון של סיפורי-חיים של אנשים שהתמודדו עם קשיים עצומים בשעת מעשה ורק בסוף הבינו את התמונה המלאה, יכולים לסייע גם לנו לצלוח את המהמורות והקשיים.

ננסה לדמיין את ההודאה העצומה שפרצה מליבו של פינחס כשהוא הבין מדוע הוא חיכה כל כך הרבה שנים. ננסה להרגיש את תחושות השמחה האינסופיות של נח שהוא ראה מה היה מתרחש אם היה מקבל ילדים יחד עם כל בני גילו. כשנתחבר לאור הגדול שהם ראו בסוף, נוכל גם אנחנו להבין ולחיות שכל קשיינו הם חלק מתכנית גדולה ומושלמת.

לכל אחד יש תכנית אישית ומיוחדת הבנויה במיוחד עבורו. תכנית ספציפית ש'נתפרה' באהבה, בשבילו בלבד. הלוואי שבקרוב נוכל גם אנו, להתבונן לאחור ולהבין כמה יש לנו להודות על הקשיים והאתגרים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.