לא לפחד כלל


 פרשת השבוע פותחת בשילוחם של בני-ישראל ממצרים, וב'סיבוב' אותו עשו דרך המדבר:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות, יג, יז-יח)

 חז"ל למודים מדבר זה דבר פלא: 'ויסב אלהים את העם. מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקב"ה שנאמר: 'ויסב אלהים''. 

ומדרש פליאה זה טעון ביאור. איך, ובמה, קשורה הסבתם של ישראל דרך המדבר, להסבת-בני-החורין שאנו מסיבים בליל הסדר? איזו שייכות יש בין הדרך שהתארכה לעם היוצא ממצרים, ובין הציווי שלא לאכול קודם ההסבה? 

·

בהמשך הפרשה, אנו לומדים על מצרים הרודפים אחר עם ישראל. והעם, ירא. 

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: (יד, יג – יד)

 ה'אבן עזרא' בפירושו, תמה תמיהה גדולה. כיצד יתכן, שעם כה גדול, שישים ריבוא יהודים, פשוט עומד שם ומפחד? מדוע לא נעמדו בכח להשיב מלחמה? 

'יש לתמוה, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?'. 

עונה ה'אבן עזרא' ביסוד-נפשי גדול וחשוב. במשך שנים רבות עם ישראל היה משועבד למצרים. אלו היו הנוגשים, אלו החליטו עבור העם כולו מה יקרה בחייהם האישיים, הם לא היו מסוגלים, טכנית, לקום ולהילחם באנשים שתמיד היו שליטיהם, אלה שלהם התרגלו להיכנע כל ימיהם. 

'כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה'. 

רק לאחר מותם של כל הזכרים במדבר, ולאחר שנולד דור חדש שלא התרגל להיות כפוף לגורם זר אלא אך ורק לריבון כל העולמים, יכולים היו להיכנס לארץ ולהילחם בכנענים שהיו שם קודם. רק מתוך שהות ארוכה במדבר כאשר רק בורא עולם הוא זה שמדריכם ומנווט את דרכם, יכולים היו להיכנס לארץ ולחיות כבני חורין אמיתיים. 

המשנה באבות (פרק ו, ב) מגדירה את בן החורין האמיתי 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. 

השאלה והתשובה בביאור מימרא זו, מפורסמות. לכאורה, כיצד ניתן להגדיר כ'בן-חורין' את מי שכפוף לתרי"ג מצוות מגבילות? אדם שאינו יכול לחיות כפי שהוא חפץ, מוגבל בחוויותיו ובחשקיו, הוא בן-חורין? מדוע? 

'שרק הוא אינו משתעבד וגם אינו משועבד להגופניות, וזאת החירות, שנפשו אינה משועבדת לתאות הגופני, זהו לבד חירות האמיתית ולא כשתאותו משוחרר ונפשו משועבדת לתאוה' (תפארת ישראל).

אדם שחי ללא מגבלות, אדם שעושה מיד כל מה שמתחשק לו, אינו בן חורין. הוא משועבד לחשקים המיידיים שלו, לתאוות ולרצונות החושניים המיידיים. 

רק אדם שמסוגל לעצור ולחשוב לפני שהוא עושה פעולה כלשהי, יכול להחשב חופשי. רק אדם שמתרגל לחשוב באופן עצמאי, ללא שתופעות פיזיולוגיות יסיטו אותו מדרכו, יכול להתהלך בתחושת חירות אמיתית. 

חג הפסח, הוא 'זמן חירותנו'. המועד בו קיבלנו את חירותנו האישית, ובו אנו חוזרים מידי שנה ומעוררים את חירותנו מחדש. וכמו בימים ההם, כאשר נאלץ העם לעבור דרך המדבר על מנת להשתחרר מהעול הנפשי שהיה עליהם, כך גם בזמן הזה, צריך כל אדם 'להסב' בעצמו. להשתחרר מהמגבלות הנפשיות שעליו, להיחלץ מכבלי חשקיו ורצונותיו הגופניים והארציים, ולהפוך להיות בן-חורין. עצמאי, היודע שהצורה הנכונה היחידה לחיות כאן היא על פי ציווי התורה והוראותיה. 

'אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב'. כל אדם, אפילו האדם שמוכרח להתנהל כל חייו בכפוף לחוקי רצונותיו וחשקיו, כיון שאין לו דרך אחרת להתקיים, נקרא לעצור ולהתבונן.

כמו ההסבה שהסבו העם במשך ארבעים שנה במדבר, שנים שבהם כל חייהם הגשמיים היו מסורים לידיו של הא-ל, ומחשבותיהם ועבודתם היו מוקדשים לעבודת הבורא, כך צריך כל יהודי לדאוג לנהל את חייו. מתוך 'הסבה'. מתוך יציאה אל המדבר, מקום ציה ושוממה, ולהתרגל שיש רק אחד אליו אנו כפופים. רק אחד לו אנו מחוייבים. רק בורא עולם. 

 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.