לא מחמיצים!


בפרשת השבוע אנו לומדים על חג הפסח. בתוך הדברים מזהיר השי"ת לשמור את המצות: 

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (שמות, יב, יז)

 ההסבר הפשוט מתייחס לכך שיש להיזהר שהמצות לא תחמצנה. כך אכן פותח רש"י את הסברו: 'ושמרתם את המצות, שלא יבאו לידי חמוץ. מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן'. יש להיזהר ולהישמר שלא להגיע להחמצת המצות. 

אך רש"י ממשיך ומוסיף דרש: 'רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את ה'מצות' אלא את ה'מצוות'. כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד'.

דבר זה דרוש ביאור. מה ראה רבי יאשיה בפסוק זה, שעורר אותו לדרוש מכאן קריאה להישמר מהחמצת מצוות נוספות? האם רק הדמיון בין המילים? לא סביר. מוכרח להיות שישנו לימוד מיוחד מהמצה, המשליך בצורה ישירה על כל חיי-המצוות. 

·

ה'חתם-סופר' בפירושו על התורה, מפנה זרקור לטעם שבשלו אנו אוכלים מצות בפסח. 'על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'. 

'שחשש שמא יחמיץ בצקם של ישראל. פירוש: יבער ה'יצר הרע' שהוא שאור שבעיסה שבגופם שהוא בציקם ויחמיצם ולא יאבו לצאת'

היה כאן חשש אמיתי, שמא יצרם הרע יגבר עליהם. שמא, מתוך הזמן שעובר, הם יאבדו את ההתלהבות והרצון להתקרב לעבודת ה' ולא יהיו מעוניינים לצאת ממצרים. כיון שכך היה צורך 'להזדרז', למהר ולהוציאם ממצרים לפני שהיצר הרע יקח פיקוד על התנהלותם. 

את המסר הזה הקב"ה מבקש שניקח עמנו, לחיי התורה. לפעמים אנו נלהבים לעשות מצווה מסויימת. לעיתים אנו מתעוררים ומרגישים מחוברים לרעיונות גבוהים מסויימים. כאשר אנחנו שם, אנו חשים שהתחושות המרוממות הללו לא יעזבו אותנו אף פעם. איננו ממהרים להשתמש בכוחות הללו בפועל ולבצע מצוות ומעשים טובים כיון שאנו חושבים שההתעלות הזו תמשיך ותלווה אותנו. 

'על כן מזהיר הקב"ה: מכל-שכן שימהר האדם לעשות רצון קונו! ואל יבטיח עצמו בהיום ומחר'. 

'ושמרתם את המצוות!' קוראת לנו התורה. כמו שהקב"ה הזדרז ומיהר כדי שלא יתעורר היצר-הרע, כך כל אחד מאיתנו צריך להזדרז ולנצל כל מחשבה טובה. כל רגש של רוממות וגבהות צריך להיות מתורגם – מיד – למעשים.

 ·

 יתכן, שניתן ללמוד מסר נוסף ממצות המצווה. רגע אחד מפריד בין מצה כשרה למהדרין שמשמשת למצווה הגדולה בליל הסדר, לבין פרוסת חמץ שהאוכלה ענוש כרת. רגע אחד. נניח שאדם התמהמה לו סתם, ללא סיבה מוגדרת, לא שם לב לזמן שעובר, ונזכר לאחר שעברו שמונה-עשר רגעים. הוא איבד את מצתו ואת מצוותו. עכשיו הוא צריך להתחיל הכל מהתחלה. 

העיכוב לא חייב לבא מזלזול או מחוסר שימת לב. יכול אדם להתאמץ בכוונות טהורות, להאריך בניגוני-דבקות ובתחושות התעלות בעודו לש ומכין את הבצק למצות, אבל אם הוא התעכב רק דקה יותר, הכל נפסל. 

בחמץ ובמצה זה בולט מאוד. שניות בודדות של עיכוב, וכל הסיטואציה משתנית. רגעים אחדים של חוסר שימת לב, והכל הולך לאבדון.

את ההבחנה הזו עלינו לקחת עמנו בגישתנו לכל המצוות. ניתן להשליך מכאן בקלות על המצוות התלויות בזמן מסויים, קריאת שמע ותפילין, זמן תפילה ועוד. אך גם במצוות-אחרות עלינו לזכור את הגדרות והוראות המצווה. להקדיש את מלא המחשבה לרצון-הבורא ולהבין שבדיוק כמו במצות, כל שינוי לא רצוי עלול להוביל לתקלה גדולה מאוד. 

· 

במאמר 'עושים בגדול' שיצא על פרשת שמות, הארכנו לבאר את מעלתה הגדולה של יראת השמיים. 

מבין התגובות הרבות, בלטה הארתו הנפלאה של הרב נעם לסר שליט"א, שהאיר את עיני לאבחנה מעניינת. מהיכן הגיעה ההגדרה 'יראת שמים'? מדוע לא נקראת יראה זו בפשטות 'יראת אלוקים'? מה עניין השמים למורא מהבורא יתברך? 

בכמה מקומות מבאר הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל את שורש המילה שמים, כביטוי של המילה 'שם' בלשון רבים. השמים נמצאים 'שם'. כשנרצה להחוות לכיוון השמים נצביע את האופק שלפנינו ונכריז כי 'שם' השמים, וכך גם אל הרקיע שמעלינו וזה שמאחורינו, גם 'שם' השמים. 'שמיים' הם בעצם ריבויים של 'שם'. 

יראת שמים היא התחושה המלווה את זה שמודד את מעשיו ביחס ל'שם'. אדם שמרגיש שהוא בעצם חי במקום אחר בכלל, אדם שחש כי הוא אורח בעולם זה ומקום מגוריו האמתי הוא בכלל 'שם', בעולם הבא, מכלכל את צעדיו בצורה אחרת לגמרי. אדם כזה עושה את מעשיו בצורה שונה, עובד אחרת מבני העולם הנוכחי, וחי אחרת לגמרי. 

סרגל-המידה הזה יקל עלינו לקחת עמנו את התובנות משמירת המצות והמצוות. 

אם נצליח לבחון את מעשינו, ולו רק מידי פעם, לא בעיניים מקומיות של 'מה יאמרו' ו'איך יגיבו', אלא 'לו באמת הייתי נמצא עכשיו למעלה, 'שם', כיצד הייתי מתנהג?'. ודאי שהזריזות המתבקשת על מנת לא לפספס הזדמנויות גדולות, תהפוך להיות קלה יותר כאשר ניגש לתפקידינו היומיומיים במבט גבוה ומרומם של 'דרי העולם העליון'. מבט של יראי ה'שם', העולם ששם למעלה. כך גם נוכל לחזק את האבחנה והבדיקה העצמית-התמידית. לפני התעכבות נוספת תוך-כדי ביצוע המצווה, נזכור לבחון את עצמנו, האם גם 'שם' היינו נוהגים כך? האם גם 'שם' היינו מחמיצים כך את המצווה? 

אם נתרגל, אפילו רק לפעמים, לשאול את עצמנו את השאלות הללו, ודאי שנחיה הרבה יותר טוב ונכון! בהצלחה!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.