מתנה או ירושה?



בפרשת השבוע, פרשת לך לך, אנו קוראים על שלוש פעמים בהם הקדוש-ברוך-הוא מבטיח לאברהם אבינו כי ארץ ישראל תינתן לזרעו.

הפעם הראשונה מופיעה בפרק יב (ו –ז):

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ:  וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽה' הַנִּרְאֶה אֵלָֽיו:

הפעם השניה, לאחר שלוט נפרד ממנו, בפרק יג (יד – יח):

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

והפעם השלישית בפרק טו, לפני מעמד ברית בין הבתרים (ז – ח):

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר ה' אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:

מעניין לשים לב לשוני בין תגובותיו של אברהם. בפעמיים הראשונות הוא שומע, ואינו מגיב. הוא אמנם מקריב קרבן, אך איננו שומעים התייחסות מילולית של אברהם להבטחת הארץ.

רק בפעם השלישית, נענה אברהם ושואל 'במה אדע כי אירשנה'. ולכאורה, השאלה – מתבקשת. מדוע בשתי הפעמים הראשונות לא ראה אברהם צורך באימות ובביסוס ההבטחה, וקיבל את הדברים כמות שהם. מה השתנה בפעם השלישית שגרם לאברהם לשאול כיצד ידע שאכן עתיד הוא לירש את הארץ?

נקודה מפליאה נוספת המתעוררת ועולה תוך לימוד שאלתו של אברהם, היא על עצם פקפוקו –כביכול- בדבר ה', האם יתכן שאברהם לא האמין לדבריו, וביקש תוספת חיזוק להבטחה? וודאי שלא. אם כן, מה פשרה של שאלה זו?

שמעתי בעבר הסבר נפלא. אם נתבונן, נשים לב שיש הבדל לשוני משמעותי מאוד בין שתי ההבטחות הראשונות לבין זו האחרונה. ההבטחות הראשונות מנוסחות בלשון 'מתנה'. לך 'אתן' את הארץ הזאת. לך ולרעך 'אתננה'. זוהי מתנה אותה מעניק ה' לאברהם ולזרעו.

אך בהבטחה השלישית הטרמינולוגיה משתנית, כעת מדובר על 'ירושה'. לתת לך את הארץ הזאת 'לרשתה'.

הבדל זה, למרות שבקריאה ראשונה אולי נראה לנו טכני בלבד, משנה את כל המשמעות.

מתנה, ניתנת למקבל, ומרגע הנתינה אין שום קשר ושייכות בין הנותן למתנתו. מהרגע בו יצאה המתנה מרשותו של המעניק, הרי שאין כלל יחס בין המתנה הניתנת לבין נותנה.

ירושה, שונה היא בעליל. בירושה, רוחו וכוחו של המוריש מלווים את העיזבון גם דורות אחרי. אל ירושה תמיד נתייחס כאל 'נחלת-אבות', דבר מה העובר בירושה טומן בחובו את ניחוח הוד הקדומים של מורישיו.

עד להבטחה השלישית, שמע והבין אברהם כי מדובר במתנה רגילה. מענק מיוחד אתו נותן ה' לאברהם בטובו. על מתנה כזאת אין מה לשאול ולנסות להבין יותר. המתנה ניתנת ודי בכך.

רק כאשר צורת ההתייחסות משתנית, והמינוח הופך להיות 'ירושה', הווי אומר שרוחו של הנותן תמשיך ותלווה את היורשים גם לאחר שיקבלו את הארץ, כאשר אברהם מבין כי היחס בין העם לארץ אינו עוד כמתנה בעלמא, אלא כירושה בה השפעתו של הבורא תמשיך ותעטוף את הישובים בארץ, אזי מתעורר אברהם ושואל 'במה אדע כי אירשנה', מה תהיה הערובה לכך שלאורך כל הדורות תישאר הארץ בחזקת ירושה מאיתו יתברך, כיצד יתבטא וכיצד יישמר היחס המיוחד המבטיח את התקיימותה של ההבטחה 'לתת לך את הארץ הזאת לרשתה'. רק כריתת הברית, יצירת קשר מיוחד ובלתי ניתן להפרה, מאפשרת את המשך ההורשה, רק על ידי הפיכת הקשר בינינו לבין הבורא יתברך לקשר שאינו תלוי בדבר, יכול אברהם להיות משוכנע כי הארץ תמשיך להיות ירושה, נחלת ה'.

שבת שלום!


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.