לפני ה'!


בפרשת השבוע אנו קוראים על דו שיח מרתק שהתקיים בין משה רבינו, הרועה הנאמן, לבין בני שבטי גד וראובן. התורה מתארת כי לבני גד ולבני ראובן היה מקנה רב, צאן וכבשים. בדרכם אל הארץ המובטחת חלפו בני ישראל על פני ארץ גלעד וארץ יעזר, ארצות שהיו משופעות במקומות מרעה, בדיוק מה שבני גד ובני ראובן היו צריכים.

פרק ל"ב מתחיל בכך שבני שני השבטים הללו פנו למשה וביקשו ממנו בקשה מעניינת. במקום שיכנסו עם כל העם לארץ ויקבלו נחלה כמו כולם בתוך ארץ ישראל, מעוניינים הם לעצור כאן, מעבר לירדן, ולקבל את השטח הזה, שטח נפלא לרעיית צאן ומקנה. משה לא שש על ההצעה. הוא טען כי אין זה הוגן שבעוד עם ישראל כולו נלחם על מנת לכבוש את הארץ מידי האומות היושבות בה, בני גד ובני ראובן כבר ישבו לבטח בנחלתם.

וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: (במדבר, לב, ו)

בני גד ובני ראובן הסכימו עם הטענה, ומשום כך הציעו כי הם יניחו את צאנם ומשפחתם מעבר לירדן, ואילו הגברים ישארו עִם עם ישראל, וילחמו לצידם במלחמה. ולא סתם ילחמו יחד עמם,  אלא הם יעמדו בראש הגדוד, יתייצבו בראש העם, עד לסיומה המוצלח של המערכה. משה קיבל את הצעתם, וכך אכן היה.

על פניו נראה כי בזה מסתכמת השיחה שהתנהלה בין משה לשבטים. התחייבות שלהם לעמוד בראש המלחמה ואישור של משה. אך משום-מה, כאשר השיחה הזו מתוארת בתורה, היא מתוארת באריכות יתרה ובכפילות משונה.

בתחילתו של הדיון מציעים בני השבטים את הצעתם, לעמוד בראש העם במלחמה. משה חוזר על דבריהם ואומר הם שרק אם יעשו את מה שהבטיחו, לעמוד בראש העם במלחמה, אזי יקבלו את השטח הנחשק, ובסיומו של דו שיח שבים בני גד ובני ראובן ואומרים, אנו נעשה את מה שסוכם, נעמוד בראש העם במלחמה.

כמה פעמים צריכים לחזור על פרטי אותו הסכם פשוט? מדוע הם חוזרים ומציינים את מה שסוכם שוב ושוב? ה'דיל' הובהר כבר בפעם הראשונה, ומעכשיו אין צורך לומר שוב את סעיפיו!

***

אמנם, האמת היא שאם נתבונן היטב בדברים, נשים לב שיש שינוי מסוים בין צורת הדיבור בשלבי השיחה. אך לפני שנאזין יחד לדברים נקדים ידיעה מעניינת.

במדרש מתואר שלאחר המלחמה היה ניתן לזהות אלו מהאויבים נהרגו על ידי בני גד ובני ראובן. הם היו בעלי כח גדול, ומשום כך כאשר ערפו ראש של אויב לא הסתפקו בעריפת הראש מהצוואר, פעולה שהיא קלה יחסית, אלא חתכו מהכתף, דרך כל העצמות הקשות. צורת הריגה זו ביטאה את כוחם העצום.

כיוון שכך, הרעיון שהם יעמדו בראש העם לא הגיע סתם, מתוך התנדבות להפגין אומץ וביטחון, אלא באמת היה להם מה להציע, כח רב וגבורה לא רגילה.

כאשר פנו בני גד ובני ראובן למשה ובפיהם ההצעה האמורה, התמקדו בכוחם הרב ובאפשרויותיהם המיוחדות. נקשיב לדברים:

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ: (שם, יז)

'אנו' נחלץ חושים, 'אנחנו נביא אותם'.

אך משה שמע בדבריהם ביטחון עצמי מופרז, הסתמכות מוחלטת על כוחם, תחושה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן חוזר משה על הצעתם, אך מדגיש היטב: זוהי מלחמתו של ה' והוא הנותן כח למנצחים. כוחכם הגדול אינו מוסיף למלחמה ואין אנו צריכים אתכם בשביל לנצח. הא-ל הוא זה שנתן לכם את כוחכם, והוא זה שיאפשר לכם להוביל אותנו לניצחון. אך בלעדיו – אין שום דבר!

וכך אומר משה:

אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': (שם, כב)

שוב ושוב מדגיש משה, המלחמה אינה שלכם – היא של ה'. כוחכם אינו כוחכם – הוא כוחו של ה'. לא אתם כובשים את הארץ – ה' הוא הכובש, ואפילו נחלתכם אינה שלכם בזכות עצמכם, אלא כי כך הורה ה'!

שומעים זאת בני גד ובני ראובן, ומודים בטעותם. כעת, הם כבר נשמעים אחרת:

וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל משֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר: (שם, כז).

אמת, הם אומרים לא מלחמה אישית שלנו היא זו, ולא כוחנו הוא זה שיגרום לניצחון. 'לפני ה'' אנו הולכים ורק מכוחו אנו נלחמים.

עד כאן ההסבר של מה שהתרחש שם. כדרכינו נסיק מכך מסקנות לחיינו אנו. לפעמים אנו מרגישים שאנחנו מוצלחים וכישרוניים, ואנו מצפים לקבל הערכה על כך. גם אם לא הערכה חיצונית, בינינו לבין עצמנו אנו טופחים לעצמנו על השכם ואומרים 'איזה נס שאני פה'. הרבה פעמים אנו שוכחים כי כל הדברים הטובים שיש לנו הם סך הכל מתנות שמים, מתנות שקיבלנו מהאלוקים על מנת שנוכל להגשים את  תפקידנו ולמלא את ייעודנו בעולם הזה.

בואו נזכור תמיד שאנו במהלך חיים של 'לפני ה'', משתמשים ביכולות שהוא העניק לנו, על מנת לעשות את רצונו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.