לפקוח את העיניים



פרשת השבוע פותחת בהכנותיו של נח לקראת המבול.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: (בראשית ו, יג - טז)

תיבה זו, שאולי בקריאה ראשונה נראית לנו גדולה ובעלת נפח קיבול ענק, הופכת להיות קטנה מאוד כשאנו מבינים מה היה צריך להיכנס בה.

נציגים של אלפי חיות. אלפי סוגים ומינים של חיות בהמות ועופות, זוגות של מינים טמאים וקבוצות של שבעה מהמינים הטהורים. כמויות בלתי נתפסות. וכל 'גן החיות' העצום הזה נכנס לתיבה הקטנה הזו.

זהו נס עצום. בלתי נתפס.

וכיוון שכך מתעוררת מאליה השאלה.

אם כבר היה צריך נס גדול כל כך, מדוע צריך מידות גדולות מלכתחילה? מדוע היה על נח להתאמץ ולחטוב עצים ולסחוב קורות ולחתוך ולהדביק ולצבוע ולצפות בכופר? בשביל מה? מדוע לא יכול היה לבנות קופסה קטנה וקומפקטית, ואותו הנס היה נעשה בצורה קלה ופשוטה הרבה יותר?

ובמחשבה שניה, לְמה הייתה נצרכת התיבה? מדוע לא עשה ה' נס לנח ומשפחתו שיינצלו בלי כל העיסוק בתיבה? הם יכלו, לדוגמא, לעוף באוויר, או להיכנס לתיבה שנבנתה כולה בנס. מדוע הצטווה נח להתעסק בבניית התיבה ובמיגונה מפני המבול?

עונה הרמב"ן: 'ראה השם יתברך לעשותה גדולה, כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה.

ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים'.

את התשובה הראשונה אנו מבינים. מלבד הצלת נח עצמו הייתה מטרה נוספת בעצם הבניה. העלאת המודעות הציבורית למבול העתיד להתרחש. העיסוק של נח בתיבה, והסבריו המפתיעים לבני דורו, גרמו לתיבה להיות נושא ציבורי. אנשים התחילו לדבר על תחזיותיו של נח ועל הסיבות שבלשם הוא צופה סוף מר לעולם שהם מכירים, והיה בדיונים אלו די כדי לעורר תקווה שמא ואולי יחזרו בתשובה וימנעו את ביאת המבול ואת השחתת הארץ.

אך התשובה השניה טעונה ביאור.

הנס הוא נצרך. בלי נס ויציאה מגדר הטבע אין סיכוי בעולם שנח ומשפחתו היו שורדים את המבול. מה הענין שנח יעשה 'כאילו' הוא גם מסייע להצלתו? מה הסיבה שבכל הניסים שבתורה 'הדרך לעשות מה שביד אדם לעשות' אם בין כה וכה צריך ש'השאר יהיה בידי שמים'?

כתוב כאן יסוד גדול.

הניסים מטרתם להאיר את המקרים היומיומיים ולהזכיר שלכל דבר יש יד מכוונת. כל הדברים שנראים פשוטים וטבעיים הם בעצם ניסים ונפלאות.

הניסים הם בעצם קריאה של הבורא לכל יחיד ויחיד לראות את התגלותו בבריאה. 'מתוך הניסים הגלויים אדם מודה בניסים הנסתרים' – כדברי הרמב"ן בפרשת בא. כל נס שנעשה הוא שיעור חי באמונה לבני העולם.

וכמו כל שיעור באמונה – צריך לאפשר פתח של טעות. צריך להשאיר מקום לבחירה ולהחלטה אישית של האדם להאמין או לא להאמין. אף פעם לא סוגרים את כל הפינות. 'יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בם' (הושע יד י). תמיד יש מקום לטעות, מי שרוצה להיכשל – ימצא לעצמו את הדרך ואת ההסברים.

נכון שאין היגיון שכל הבהמות והחיות יכנסו לתוך תיבה בגודל כזה. אבל ברגע שהיא נראית גדולה ועוצמתית, ברגע שיש אנשים שמעורבים בבניה, מי שירצה יכול יהיה לפטור את כל הסיפור ב'עזבו, אין כאן נס, נח יודע איך להתמודד עם פגעי טבע'. כשהאדם עושה כל מה שביכולתו, הוא כבר מרגיש שייך. הוא כבר מרגיש חלק מהנס. אם הוא לא יעצור ויתבונן, הוא עלול לא לשים לב לכך שבעצם הוא לא היה יכול לעשות שום דבר.

ברגע הראשון זה נשמע קצת מפתיע. הרי סוף כל סוף אי אפשר להסביר איך באמת כולם נכנסו לתיבה. כיצד יתכן אם כן שאנשים לא יראו במוחש את הנס הגדול?

אך האמת היא שזה לא כל כך רחוק מהמצב שלנו עצמנו.

הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א עמוד 177) מבקש מאתנו לדמיין לרגע סיטואציה מופרכת.

'אילו ראינו קבר אשר המת שנקבר בו כבר נאכל כל בשרו ויהי לעפר'. מת. שנה אחרי המוות. הכל רקוב וגמור, לא נשאר כלום. 'והנה, לאט לאט, מעומק הקבר, מתחיל לצמוח גוף אדם ועולה דרך הקרקע, והקבר נפתח ויוצא ועולה אדם חי ככל החיים'.

האם נוכל לתאר לעצמנו את ההלם שיאחז בנו במקרה כזה? תחיית המתים אמתית! לראות דבר כזה בעיניים? זה שוק לכל החיים!

'אם כן' ממשיך הרב דסלר 'למה לא נבחין נס זה בתבואה, הנזרעת בארץ, והזרע נרקב לגמרי, ואחר-כך מתחיל לצמוח מתוך הריקבון. האם אין זה תחיית המתים ממש, בלי הפרש?'.

הלא זה בדיוק אותו הדבר! תחיית-הזרעים הזו אמורה לעורר אצלנו את אותן התחושות שהיו מתעוררות בנו לו היינו רואים אדם חי שנוצר מתוך ריקבון של אדם מת!

וזה לא קורה.

הרב דסלר מסביר זאת בכך שהתרגלנו למציאות הזו.

אבל אנחנו אפילו לא חושבים על זה כך. כי את הזרע אנחנו הכנסנו לאדמה. אנחנו זורעים. אנחנו עושים! אנחנו מצמיחים! למרות שאין לנו מושג איך זה עובד וודאי שאין לנו מושג למה זה עובד כך. ברגע שאנחנו עושים קצת, אפילו רק את הפעולה הפשוטה של ההכנסה של הגרעין לאדמה, כבר אנו מרגישים בעלי המלאכה. כבר אנו מרגישים שאנחנו הצמחנו את העץ הזה.

בכל פעולה שלנו זה כך. יש כל כך הרבה גורמים מחוץ לשליטתנו. כל כך הרבה דברים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם. אם רק נפקח את העיניים נראה שאנחנו מוקפים בכמויות של פלאות וניסים.

אם רק נעצור רגע ונחשוב בכמה מתוך כל מה שאנו עושים אנחנו באמת מעורבים, בטוח שנחיה אחרת לגמרי!

שבת שלום!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.