מה באמת קרה?


וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: (בראשית, מא א)

על פניו, נראה הסיפור ברור. 

יוסף נמנע מלבצע את דרישתה של אשת פוטיפר וכתוצאה מכך הוא נכנס לכלא לשתיים-עשרה שנים ארוכות. 

מרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן זצוק"ל הדגיש את עצמת הניסיון בו עמד יוסף. הלא, אם היה מתחרט על העובדה שלא נכנע לגבירתו הרי שהיה מאבד את שכרו הרב על שעמד בניסיון. 'תוהא על הראשונות'. 

מוכרח, אם כן, שבמשך שתיים-עשרה שנים של קושי וצער, סבל שאותו עבר – לדעתו – רק מחמת כך שלא התפתה, הוא לא הרהר לרגע שאולי היה צריך לעשות דברים אחרת. לא עלו בו מחשבות של חרטה על מעשהו דאז. וזה היה החלק הקשה יותר בניסיון. לסבול במשך תקופה ארוכה כל-כך כתוצאה ישירה ממעשה טוב שעשה, ולהצליח להמשיך להאמין שזה היה הדבר הנכון לעשות. לא להתחרט לרגע, להחזיק חזק בידיעה שהוא פעל כראוי ולמרות שנראה שהכל הסתבך כתוצאה מכך, הוא עשה את מה שנכון והוא לא חוזר בו. 

זהו המסר הראשון, התובנה החשובה הראשונה שעלינו לקחת עמנו. הרבה פעמים אנו מוותרים על דברים שחשובים לנו מתוך אמונה שזה מה שנכון לעשות. לפעמים אנו מקווים עמוק בלב שכיון שעשינו מעשה כל-כך גדול, באיזושהי דרך הכל יסתדר פתאום ולעולם לא נפסיד ממשהו טוב שעשינו. אך בדרך כלל זה לא קורה, לא בצורה שאנחנו מבינים. בדרך כלל כשאדם מוותר על משהו – גם אם מטרותיו היו טובות ונראה לנו לא הוגן שהוא באמת יפסיד את מה שהוא ויתר עליו - אין 'הפי אנד'. בכל מקרה כזה עלינו לזכור שהניסיון רק מתחיל. עכשיו זה הזמן לבדוק אם המעשה הטוב שנעשה, נעשה רק מתוך תחושת-התעלות רגעית, או שעשיית הטוב הפכה להיות חלק מקומת האדם השלמה של הפועל והמבצע.

אמנם, חשוב לשים לב למדרש נפלא אותו הראנו הגאון רבי יעקב שמואלביץ שליט"א, מראשי ישיבת מיר-ירושלים: 'לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורין אלא י' שנים מפני שהוציא דבה על י' אחיו ועל ידי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה ניתוסף לו עוד שתי שנים שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים' (בראשית רבה, ז, א). 

האמת היא, שישיבתו של יוסף בכלא לא היתה קשורה לגבורתו מול אשת פוטיפר. בכלל לא. הוא היה צריך להיענש בלי קשר, על כך שהוציא דבה על עשרת אחיו. 

גם השנתיים הנוספות שהשלימו את שנות הכלא לשתיים-עשרה התווספו בגלל שפנה אל שר המשקים וביקש ממנו את עזרתו. יכולה היתה להיות סיטואציה בה יוסף היה יושב בבית הכלא, אכול נקיפות מצפון על כך שלא נענה לבקשתה של גבירתו, משוכנע בכל מאודו שאם הוא רק היה עושה אחרת הוא היה מסתובב היום חופשי ומשוחרר, וזו היתה טעות מוחלטת.

 שנות הכלא היו מגיעות בכל מקרה, בגלל חשבון אחר שנעשה עמו. כרגע זה התגלגל כך, אבל זה היה קורה בין כה וכה.

זוהי התובנה השניה שאנו יכולים ללמוד לחיינו האישיים. לנו נראה שאנו מכירים את כל התמונה. אנו יודעים מה קרה כתוצאה ממה ולמה. אבל האמת היא שישנם חשבונות שונים לגמרי. דברים שאין לנו מושג עליהם. גם כשאנו משוכנעים שדבר מסויים הוא תוצאה ברורה ממשהו קודם יכול להיות שאנו טועים לגמרי. 

בימי החנוכה אנו מוסיפים את הודאת 'על הניסים' בברכת 'מודים' בשמונה-עשרה. הנוסח אותו אנו אומרים אינו מתייחס כלל לנס מציאת פך השמן. ההודאה מתמקדת אך ורק בנס הניצחון במלחמה. מדוע? 

יתכן שניתן להבין זאת כך. הניצחון במלחמה היה נס גדול, אבל הוא נעשה בצורה שיכולה היתה להיות מוסברת בדרך טבעית-יחסית. המלחמה התמשכה לאורך זמן, היו הרוגים גם בצד של המכבים, היונים נחלו הצלחות במהלך המלחמה כמו טומאת השמנים ופריצת החומות, הניצחון, בסופו של יום, היה של החשמונאים אבל הדרך הארוכה אותה עברו עד לניצחון השאירה בהחלט מקום לפרשנות טבעית והגיונית. 

"...שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך" (מהר"ל, נר מצווה, עמוד כב). 

נס פך השמן האיר באור גדול על ניסי המלחמה. הנרות שדלקו שמונה ימים האירו כפרוז'קטור רב עוצמה על הניצחון של בני ישראל והראה בבירור שגם ניצחון זה היה מה' בלבד. נמצאנו שעיקר החג נקבע על הניצחון, 

עדיין צריך להבין מדוע איננו מזכירים גם את נס פך השמן ב'על הניסים'.

ברכת ההודאה בשמונה-עשרה מתייחסת לניסים המתרחשים בכל יום ויום 'על ניסך שבכל יום עמנו'. מהם הניסים היומיומיים? הלא, העובדה שה' מחייה את הבריאה בכל רגע נכנסת תחת הקטגוריה של 'טבע'. זו מידת חסדו וטובו של הבורא, שבחר לנהל את העולם בהגדרות קבועות מראש. הגדרות אלו אינן נקראות נס. זה טבע. מהם הניסים? 

מסביר הרמב"ן בסוף פרשת בא: 'ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה... אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו'. 

גם בתוך הגדרות הטבע יש פעמים שצריך לשנות כל מיני דברים. לאדם שעושה מצוות משנים את הטבע לטובתו, ואילו אדם שעושה עבירות מקבל עונש על פי דרך הטבע, למרות שבתהליך הטבעי זה לא היה אמור להסתיים כך. 

ייתכן שהשנה צריכה להיות שחונה, אך כתוצאה מתפילות וממעשים טובים התכנית משתנית והטבע נוהג אחרת. זהו נס נסתר. השגחה פרטית בתוך גדרי הטבע. 

מתוך נס פך השמן, אדם מודה בהשגחה הפרטית שהיתה שם. ומתוך ההכרה בהשגחה הפרטית בניסי המלחמה, אדם יודע להתבונן ולראות שגם הדברים הקטנים שמתרחשים בכל יום ויום, הינם השגחה פרטית עליו. נס שבכל יום ויום. 

לא היה מקום להודות על הנס הגלוי בברכת 'מודים' כיון שזה היה נס מקומי שהסתיים שם, אבל הנס של המלחמה, ההשגחה שהובילה וגלגלה את האירועים הטבעיים-כביכול לנס ניצחון גדול, לא הופסקה. אנו מודים גם היום על הניסים שנעשים גם 'בזמן הזה' בדיוק כמו 'בימים ההם'.

אצל יוסף ההתגלגלות שלו לבית הכלא נראית טבעית לחלוטין. הגיונית ומוסברת. אבל אנו יודעים שבאמת היה שם נס נסתר. נס שגלגל את הנסיבות הטבעיות והביאה אותו לרצות את ענשו שנגזר עליו מלכתחילה. 

ימי החנוכה נקבעו כדי ללמד אותנו להתבונן, לראות את הניסים הקטנים שמלווים אותנו בכל יום, ולקבל פרספקטיבה מחודשת על כל מה שסביבנו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.