מטה פורח


המחלוקת הקשה קורעת את העם.

קרח, בפקחות ובערמה, מצליח להעמיד טענות ומענות ולערער את מנהיגותו האבסולוטית של משה רבינו.

העונש לא מאחר לבא. בריאה חדשה נבראת לנגד עיניהם של עם-ה'. האדמה פוצה את פיה, בולעת לתוכה את קרח, משפחתו וכל רכושם. אש שורפת מכלה את מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, המצטרפים לערעור על הנהגתו של משה.

וזה עדיין לא מספיק. העם עדיין לא משתכנע.

וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' (במדבר, יז, ו):

אולי ההוכחה הניצחת של משה אינה הוכחה. אולי הנשרפים והנבלעים נענשו בגלל משהו אחר. אולי יש צדק בטענות הנגדיות. ההוכחה החד-משמעית אינה משכנעת את העם.

מתחילה מגיפה. ארבע-עשר-אלף יהודים מתים לפני שאהרן עוצר את המגפה עם הקטורת. נראה כי עכשיו אין מקום לוויכוח, כל ניסיון לערעור נענה מיידית על ידי ה'.

אבל לא, העם עדיין לא משוכנע. יש עדיין תלונות. אולי זה לא חייב להיות משה ואהרן. אולי יש אנשים אחרים, מוכשרים לא פחות, שיכולים להנהיג את העם על פי רצון ה'.

בשלב זה ה' מורה למשה לקחת מטה מכל שבט. נציגות מכל קבוצה. כל שבט שולח נציג, את מי שלדעתו ראוי ומסוגל להנהיג את העם. כולם כאחד שותפים בפתרון, כל מי שמרגיש שיש לו משהו לתרום לדיון משתתף בו.

כעת נסללת הדרך להשקטת המחלוקת. הליצנים, מעוררי המדון מתוך אינטרסים אישיים, כבר אינם. אבל את זרעי הספק שהם זרעו בעם אי אפשר לעקור מתוך התעלמות מדעתם. הם לא יחזרו בהם כתוצאה מאותות ומופתים חיצוניים, הם צריכים לדעת שדעתם מקבלת התייחסות, לא מנפנפים את השאלות שלהם, כל רעיון נשמע בכבוד. רק כך אפשר להגיע לפתרון מוסכם.

את עיקרו של הרעיון שמעתי מהרב איתיאל גולדוויכט, ראש המחלקה הישראלית באש-התורה, משמו של הגאון רבי נח וינברג זצ"ל. הוא לקח את הרעיון הזה כקו מנחה לכל אי הסכמה, לכל דיון וויכוח. כאשר האדם העומד מצידו השני של הדיון משוכנע באמת במה שהוא אומר. כאשר הוא לא בא רק לקנטר ולהתריס אלא הוא מרגיש שיש לו עמדה, אי אפשר להתעלם מדעתו, אי אפשר להציג עמדה נגדית בלי לקחת בחשבון את מה שהוא חושב ומרגיש.

המשנה המפורסמת באבות מלמדת על שתי מחלוקות המשמשות כאב-טיפוס למחלוקות בעם היהודי. מחלוקת הלל ושמאי ומחלוקת קרח ועדתו:

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ (אבות, ה, יז):

בעוד במחלוקת הלל ושמאי אנו לומדים על שני הצדדים, במחלוקת קרח ועדתו יש רק צד אחד. משה ואהרן אינם מוזכרים. נאמרו על כך פירושים רבים, אך לענייננו טוב לשים לב שכאשר המחלוקת היא לשם שמים יש מקום גם לשמיעת הצד השני. ישנה מודעות לקיומה של דעה אחרת, למחשבה שונה ומנוגדת. אך במחלוקת שאינה לשם-שמים, מחלוקת שעניינה אינה ליבון האמת אלא העצמה אישית ואינטרסנטית, אין צד שני. לא משנה בכלל מה הצד השני טוען ומהי עמדתו. מחלוקת קרח וכל עדתו.

לאחר שמטה-אהרן פורח והעם משתכנע בצדקת דרכם של משה ואהרן, מורה השי"ת למשה להניח את מטה אהרן למשמרת:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ  (במדבר יז, כה).

אל המטה המונח למשמרת הצטרף אל נס נוסף, שאף הוא נשמר לדורות. נס המן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות טז, לג).

ניסים אלו העבירו מסרים לדורות הבאים. על ההנהגה בכלל ישראל, על הדאגה של הקב"ה לבניו ועל ביטחון והשתדלות.

לכאורה, אם יש עניין לשמור למזכרת פריטים המזכירים את הניסים שנעשו לכלל-ישראל, ישנו חפץ נוסף שיכול היה לקבל שם מקום של כבוד. מטה משה.

הלא, הניסים הגדולים שהתרחשו לעם נעשו באמצעות המטה. האותות והמופתים, המכות והעונשים, הכל נעשה על-ידי מטה-משה, מטה האלוקים. מדוע מטה זה לא נשמר למשמרת, לאות על הנהגת הניסים ועל ההשגחה המופלאה שליוותה את העם בדרכו אל הארץ המובטחת?

יתכן להבין זאת בדרך דרש.

הרבה מהניסים שנעשו באמצעות מטה-משה היו ניסים של הכאה. עונשים שונים. המטה היה בעיקרו 'מכה'.

להכאה יש מקום, לעיתים ההכאה היא בלתי נמנעת, אבל היא מקומית. היא פתרון מקומי שניתן בסיטואציה ספציפית. הכאה-חינוכית אינה דבר שנשאר למשמרת, כאות ומופת למשהו שמלווה אותנו כדרך חיים.

הניסים שנשמרו לאורך דורות הם הניסים המלמדים על דרכי הנועם, על הפריחה בבית ה' ועל ההנהגה התמידית של ה' לבניו. אין ספק, לעיתים יש צורך להשתמש במקל החובלים, אך מטרתו להחזיר את העם אל הדרך הנכונה. אל התורה שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. המסר שיוצא מלפני ה', ממקום העדות, הוא מסר של קרבה ושל קשר פנימי עם הבורא יתברך.

מטה אהרן הפורח, המסמל את סיומה של המחלוקת והיכולת לחיות בשלום ובשלווה לאור ה', עומד לנו כתמרור ומורה דרך בכל קונפליקט שעומד לפתחנו. אין צורך להסכים, לעיתים אסור להסכים. אך יש דרך להתווכח. יש צורה למחלוקת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם' (עוקצין, ג, יב):

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.