מענטשלכקייט


במאמרים שונים ניסינו לעמוד על ההבדל המהותי הקיים בין משפטי העולם לבין משפטי התורה. בעוד הדינים והמשפטים הקיימים בכל מדינה מתוקנת נועדו בעיקר להבטיח את קיומה של חברה מצליחה ודינמית, חוקי התורה נועדו, בראש ובראשונה, לתקן ולהשלים את האנשים עצמם. 

גם החוקים וההוראות שנוגעות לחברה הכללית אמורות להאיר לאדם היחיד את הדרך, ולכוון אותו אל השלמות האישית והפנימית שלו עצמו. פרשת השבוע מלאה בדינים ובהנחיות משפטיות, אשר אם נעמיק בהם נוכל לאסוף תובנות והליכות-חיים חשובות ובסיסיות. 

·

אדם שהורג את עבדו הכנעני, נידון למוות בסיף. כאשר התורה מלמדת את גזר דינו, היא נוקטת בלשון חריפה. נקמה. וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: (שמות, כא, כ) 

מדוע? מדוע אדון המכה את עבדו זוכה לנקמה, יותר מאשר בכל רצח 'רגיל'? כותבים בעלי התוספות, בפירושם על התורה: 'כלומר אם בחנם ובגאוה הכהו נקום ינקם. ושבט לשון שררה ורבנות'. אדם רגיל הרוצח את רעהו מונע מרגשות שליליים, מכעס בלתי נשלט. זה חמור מאוד ולא מתקבל על הדעת. 

אבל אדון שמכה את עבדו בכח כזה שמביא למותו, אינו מונע מכעס רגיל. בתוכו הוא מזלזל בזכות קיומו של העבד הכפוף לו. תחושת השררה גורמת לו לבטל את חשיבותו של האדם הכפוף לו, ולהפוך את ההתעללות ואת קיפוח חייו של העבד ללגיטימיים. וזו תחושה שיש לקעקע ולשרש. 

כל אדם, גם הפחות ביותר, נברא בצלם אלוקים. כל אדם ראוי ליחס מינימלי. אדם החושב שמכוחה של אדנותו יש לו את הזכות והיכולת לוותר על יצירי כפיו של הבורא, ולהכותם מכות מוות בחינם ומתוך תחושת גאווה, ראוי לנקמה. 

הרמב"ם, (הלכות עבדים פרק ט הלכה ח), מאריך להסביר כיצד יהודי צריך לנהוג בעבדיו הנכרים: 'מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף-על-פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק. ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה... לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת, וישמע טענותיו...  ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז! אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל'.  

אמת, מותר לרדות בו בפרך. אבל חובה לזכור שבסופו של דבר מדובר בבן-אדם, צלם א-לוקים, ויהודי הנוהג על פי התורה הופך להיות טוב יותר. 'רחמנים הם על הכל'. זוהי תובנה חשובה לכל אחד מאיתנו. גם כשיש אנשים הכפופים לנו ונתונים למרותנו, אפילו אם אינם יהודים, איננו יכולים להרשות לעצמנו לאבד את האנושיות שלנו. לעולם לא נבטל את זכות קיומו של האחר 'בחנם ובגאווה'.

 ·

 ואם בעבדים כנענים כך, יהודים על אחת כמה וכמה. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (כב, כד) מסביר רש"י בשם חז"ל: רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' וזה אחד מהן. 

למרות שהמילה 'אם' משמשת בכל מקום כאופציה בלבד, כאן היא מחייבת. חובה להלוות לעניים בעת הצורך. וכיון שכך, נשאלת השאלה מאליה. מדוע בחרה התורה לחדש משמעות חדשה למילה 'אם' וליצור יוצא מן הכלל למשמעותה הרגילה? מדוע לא בחרה התורה במילה המשמשת לחיוב בכל מקום? 

ראיתי בספרו הנפלא של הגאון רבי יוסף צבי הלוי זצ"ל ראב"ד לונדון, 'מקדש הלוי', רעיון מיוחד. 

גם כשהעני נצרך להלוואה צריך לזכור את תחושותיו ורגשותיו. גם כשהוא במצב לא-נעים שכזה, בו הוא נאלץ להזדקק לטובותיהם של האחרים, על הנותן להקפיד לתת לו את ההרגשה הטובה ביותר האפשרית. 'אם' כסף. למרות שגם הנותן וגם המקבל יודעים שכרגע אין לעני ברירה והוא מוכרח לקבל עזרה, יש לעשות זאת בצורה אגבית, שמא... אולי... אם תרצה... כי גם כששפר עלינו גורלנו וזיכה אותנו הבורא להיות בצד של הנותנים, אנו מוכרחים לשמור על האנושיות שלנו. אנו חייבים לא לוותר לעצמנו על הרגישות ועל ההבנה לרגשותיו של האחר, ולעשות כל מאמץ אפשרי לסייע לו להרגיש טוב, ככל שניתן. 

המילה 'צדקה' מגיעה משורש צ.ד.ק. בסופו של דבר הצדק מחייב את נתינת המעות לנזקקים. הקב"ה חילק את העולם בצורה כזו שיש אנשים שיש להם ויש אנשים שאין להם. והמטרה היא שאלה עם היכולות יסייעו לאלה שאינם יכולים. 

הסיבה שהגיעו נזקקים לעולם היא בשביל שאנשים יוכלו לזכך את עצמם באמצעות נתינה אמיתית, חפה מכל נגיעות אישיות (יעויין בסוגיית הגמרא, בבא בתרא, י, א). כך קוראת התורה לכל יהודי בעולם: גם אם מעמדך רם ונישא, גם אם אתה מרגיש 'על גג העולם', היזהר לשמור על ה'מענטשליכקייט' שלך, על האנושיות, על לבך החם ועל האיכפתיות. גם כשמישהו אחר נזקק לשירותך, גם כשאתה יודע שזה שלפניך אינו יכול להסתדר בלעדיך, שמור על עצמך. שמור על צניעות וענווה. 

כמובן, מסר זה אינו נכון רק ליכולות כספיות וממוניות. כל יכולת שיש לאדם להעניק לאחרים עלולה להוביל לתחושת עליונות וחוסר מודעות לסובב. תפקידנו, כיהודים עובדי ה', לחזור ולשנן. להחדיר בתוכנו ככל האפשר את המסר הנפלא והכל-כך מחייב. 'לעולם יהא 'אדם''. 

וכך מסכם זאת רש"ר הירש, בפירושו למצווה זו: '...כל מצוות ההלוואה היא פרי הייעוד הזה ופועל-יוצא ממנו. ומתוך שמצווה זו היא אבן-פינה של הייעוד להיות 'עם-ה'' והמקיים אותה מבטא בכך את הזדהותו עמו – הרי שמתבאר מכאן טעם המצווה. לא רעיון הצדק המופשט מתגלם בה, אלא הרעיון שכל חברת בני עם ישראל בנויה על ההכרה, שכל נכסינו מופקדים בידינו מאת ה'. לא רעיון ה'משפט' הוא זה, אלא רעיון ה'צדקה'. המושג היהודי של המצווה'.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.