נארח השבוע?



פרשתנו פותחת בגילוי השכינה אותו חווה אברהם אבינו.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

שלושה ימים לאחר שאברהם אבינו מל את עצמו בגילו המבוגר, ישב בפתח האוהל בהמתנה לאורחים. במהלך ישיבתו, נגלה אליו הקב"ה, לבקר אותו במיטת חוליו. לפתע, תוך כדי ביקור, רואה אברהם מרחוק שלושה ערביים, פחותים ובזויים. אברהם אינו מהסס, הוא קוטע את הביקור ואץ רץ לקבל את פני האורחים החדשים.

מכאן מוציאים חז"ל את התובנה המפורסמת "גדולה הכנסת אורחים, יותר מקבלת פני שכינה".

כולנו מכירים את הסיפור, כולנו גם למדנו את דברי חז"ל, אך מרוב שהתרגלנו לעובדות לפעמים אנו שוכחים לשאול 'למה?'

למה אברהם אבינו נהג כך? הוא באמצע גילוי שכינה נשגב, באמצע נבואה שהיא הדבקות הכי עליונה שקיימת, ובשביל מה הוא עוצר את הכל? בשביל כמה עובדי עבודה זרה בזויים? מה ההיגיון? או במילים אחרות, מדוע באמת הכנסת אורחים גדולה כל כך, וחשובה עוד יותר מקבלת פני שכינה?

ואם אנו כבר מעמיקים ולומדים את הסיפור הזה, בואו נוסיף ונשאל, הרי אנו יודעים שתכל'ס אלה לא היו ערביים אלא מלאכים קדושים. אם כך, מדוע הם התגלו בצורה כה פחותה? מדוע לא נראו לפני כשרים או רוזנים? למה בצורה כל כך בזויה?

***

את השאלות הללו מציב מרן הרא"א דסלר זצ"ל.

על מנת לענות עליהם הוא מקדים הקדמה קצרה אך עמוקה.

כל מחשבה, אומר הרב דסלר, באה מכח התעניינות קודמת. אדם שליבו לא מושך אותו לדבר מסוים, לא יחשוב על אותו הדבר. לדוגמה, כשאדם רואה בול על מעטפה, אין שום סיבה שהוא יתעניין כמה הבול הזה שווה, אלא אם כן הוא אדם שמתעניין בבולים.

כיוון שכך, באופן טבעי, אדם לא מחפש דברים שימנעו ממנו את רצונותיו וחשקיו. אם כן, כיצד יכול יהיה אדם להכיר את האמת? הרי הוא אפילו לא יודע שהיא קיימת, אם הוא לא מרגיש בעצמו שום צורך לחפש אחריה?

הפתרון היחיד הוא להתאמץ ולסלק את הרצונות המוקדמים, להתגבר על התאוות ועל החשקים הפנימיים ולהתמקד בכל הסובב באופן אובייקטיבי. כיוון שהרצונות האישיים מגיעים מטבע אנושי אותו מכנה הרב דסלר 'כח הנטילה' היינו אותו כח פנימי שתאב לקבל עוד ועוד, הצורה היחידה להתגבר עליו היא לחזק את הכח הנגדי 'כח הנתינה', הכח שמנטרל את הרצון להוסיף חומריות וארציות לעצמי, ומבקש רק לחלק ולהיטיב לאחרים.

כמו שאנו יודעים, כאשר אדם מתעמל ומפתח את שריריו, ככל שהוא מפעיל את שריריו יותר כך הם מתחזקים ומתגברים, כך גם במידות האישיות, ככל שאדם משתמש יותר במידה מסוימת, כך היא מתחזקת ומתגברת אצלו. אדם שמשתמש הרבה במידת הכעס, מחזק את המידה הזו והופך אותה לעוצמתית עוד יותר ממה שהייתה. לעומת זאת אדם שמתגבר ומשליט את מידת האיפוק, הרי שמידה זו הולכת ומתחזקת.

ב'כח הנתינה' זה בדיוק אותו דבר. ככל שאדם מפתח יותר את רצון הנתינה שלו, הולך כח זה ומתגבר ומפנה מקום לזווית ראיה אובייקטיבית, טהורה, חפה מכל נגיעה ורואה את האמת בבירור. ראיית האמת בצורה ברורה כל כך היא בסופו של דבר תכלית הבריאה, הכרה בהירה במציאות ה', ועל ידי כך להידבק בו יתברך.

***

לאחר הקדמה זו נוכל להבין מעט את הסברו של הרב דסלר.

הנבואה, ככל שהיא עליונה ונשגבה, היא מתנת שמים, היא דביקות שמגיעה על ידי השלמה חיצונית, על ידי תוספת והתערבות מחוץ לאדם בעצמו. לעומת זאת, הגברת כח הנתינה באדם, היא יצירה אישית של האדם בעצמו, מציאות עצמאית לחלוטין שאינה תלויה באף גורם אחר.

בשל כך, מסביר הרב דסלר, הן אמת שאברהם היה בעיצומה של דבקות בלתי נתפסת, אך הייתה לו הזדמנות לגילוי שכינה עמוק עוד יותר, פנימי וברור יותר, גילוי שמגיעה מתוך נטרול מושלם של כל חשק ורצון תאווני ומיוסד אך ורק על מבט אמת טהור.

את גילוי השכינה בבהירות הזו ניתן להשיג רק על ידי פעולות אקטיביות, על ידי מאמץ כביר של הגברת כח הנתינה ושלילת האינטרסים והתחושות האישיות.

כמובן, שככל שהמקבל הוא פחות יותר ההנאה האישית של הנותן מתכווצת. כיוון שכך, הגיעו המלאכים בצורה בזויה כזאת, על מנת לאפשר לאברהם את גילוי השכינה המפעים הזה בצורה כה נשגבה בלא שום נגיעה ולו המזערית ביותר.

***

על פי דבריו ניתן גם להבין את העובדה שבכלל הגיעו מלאכים. הרי בעצם יש כאן משהו לא ברור, אברהם רוצה כל כך לארח מישהו, לעזור למישהו שצריך. מה זה עוזר לשלוח אליו מלאכים מחופשים? סך הכל 'עבדו' על אברהם אבינו, אבל בסופו של דבר הוא לא עזר לאף אחד?

אך ברגע שאנו מבינים שגדולתה של עשיית החסד מגיעה מכך שהאדם מצליח להעלים ולהתעלות מעל רצונותיו ותאוותיו, הרי שאם הנותן הצליח לעשות את החסד בצורה הגבוהה הזו, זה כלל לא משנה אם מקבל הטובה אכן נצרך לה.

***

נבואה, אין בדורותינו. אבל אופציות והזדמנויות לעשות חסד, יש לנו הרבה. אם נזכור לחשוב על כך כאשר אנו עוזרים למישהו אחר, לא להתמקד בתחושה הטובה שאנו מקבלים מכך אלא אדרבה, להשקיע את עיקר העבודה בהתעלמות מצרכינו האישיים ובהגברת כח הנתינה, נוכל לקבל מבט הרבה יותר טהור וקרוב לאמת.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.