עושים בגדול!


אם היו שואלים אותנו מדוע כל כך חשוב לירא את ה', מדוע יראת שמים הינה מידה מיוחדת כל כך ביהדות, סביר להניח כי היינו עונים כי על ידה ניתן להשיג מעלות רבות. הגיוני שהיינו מגיבים כי 'יראת שמים' אמיתית נצרכת על מנת שנוכל לקיים את המצוות כראוי ולהישמר מהעבירות כפי שה' רוצה.

הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, המכונה ה'סבא מסלבודקא', פוסע עמנו בינות למשעולי הפרשה על מנת להבין וללמוד מהי אכן המעלה הגדולה של יראת השמים.

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: (א, יז)

המיילדות העבריות, שפרה ופועה, מצוינות בפרשתנו כ'יראות אלוקים'יראת אלוקים שהובילה אותם למעשה נפלא זה של התעלמות מציוויו התקיף של פרעה מלך מצרים, והחייאת הילדים. החייאה שכפי שמתארים לנו חכמינו זיכרונם לברכה לא הסתכמה בפסיביות שגרמה להם לא למות, אלא שילבה מעשים אקטיביים של שיפור ופעייה ליילודים הקטנים, על מנת שיתחילו את חייהם כראוי, ברגל ימין.

כמה מפתיע לגלות כי כאשר התורה מזכירה את השכר לו זכו המיילדות היא מתעלמת לחלוטין מהמעשה הכביר אותו ביצעו בפועל:

וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים: (שם, כא)

אין אזכור לכך שהחיו את הילדים! אין התייחסות לכך שהם מסרו את נפשן להציל עוללים רכים! התורה מתמקדת בנתון אחד בלבד: יראת האלוקים. יראת שמים.

כאן, מלמד אותנו הסבא מסלבודקא, טמונה האבחנה הכללית ביחס למעלת יראת שמים. הסיבה שאנו עמלים להשיג את המידה הגדולה הזו אינה עבור אמצעי כזה או אחר, יראת שמים לא נועדה רק לסייע לנו לעשות מעשים טובים יותר.

יראת האלוקים אמורה להיות מטרה בפני עצמה, להפוך אותנו לאנשים 'יראי שמים', אנשים שחיים את העולם מנקודת מבט עליונה, אחרת. אנשים שמציאות הא-ל ברורה להם כשמש וכל מציאות חייהם שונה. התוצאות הנלוות לכך, מעשים שונים שנובעים כתוצאה מצורת החיים הזו הינם תוצאות נפלאות, אך עיקר ההתמקדות היא בכך שאכן הצליח האדם להפוך לאיש אחר, מרומם יותר וגדול יותר.

הדבר מקבל משנה תוקף כשאנו שמים לב לעובדה כי בסופו של דבר פעולותיהן של המיילדות לא הועילו במיוחד. הלא ברגע שפרעה הרגיש שגזירתו אינה פועלת את פעולתה עבר מיד לגזירה הבאה – כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו. הצלתן הזמנית של המיילדות לא הצילה את העם והתינוקות המשיכו להיות תחת סכנת מוות. למעשה, אילולא הניסים שלוו את התינוקות הללו, לא היו מחזיקים מעמד והיו מתים מיד. מדוע אם כן מעשיהן נחרטו באותיות של זהב כמעשה מיוחד וחשוב, הרי בסופו של דבר לא עשייתם היא זו שהצילה את הילדים?

אך כאשר אנו לומדים שמעלתן לא נבעה מכח המעשים הטכניים שהן עשו, כי אם מהדרגה האישית אותה זכו והצליחו לרכוש, ממעלת יראת השמים המעולה שלהן, אזי אין לנו כלל הבדל אם המעשים הובילו לתוצאה הרצויה בפועל או שנזקקו למעשים אחרים. מעלתן הייתה 'יראת האלוקים' ולא פעולות ההחייאה.

***

דבר מרתק נוסף נלמד מהמיילדות, והוא נלמד דווקא משמותיהן, כפי שהתורה בוחרת להזכירן:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: (שם, טו)

מי היו מיילדות אלו, מדוע נקראו כך?

מסביר רש"י: שפרה - זו יוכבד ע"ש שמשפרת את הולד: פועה - זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה.

מדובר כאן על שתי צדקניות גדולות. על יוכבד רעייתו של גדול הדור עמרם, אמם של משה, אהרון ומרים, ועל בתה, מרים הצדקת.

מדוע השתנה שמן? על שם הפעולות שביצעו המיילדות. זו שתפקידה היה לשפר את הולד נקראה בשם שפרה, וזו שדאגה לפעות ולזמר לתינוק, להנעים את זמנו בשירי תינוקות, נקראה מאז ועד עולם על שם שירתה ופעייתה.

הייתכן?

כיצד ייתכן שצדקניות כה גדולות נחקק שמן על שם פעולות פשוטות ועממיות שנהגו לעשות לתינוקות?  מדוע נשים שהקדישו את חייהן לעבודת ה' וליראתו נשארו קרויות על שם שיפור התינוק ופעייה לו?

ראיתי מובא משמו של רבי ירוחם ממיר זצ"ל רעיון נפלא.

אין דבר כזה 'פעולות קטנות' או 'פעולות גדולות'. יש רק 'אנשים קטנים' ו'אנשים גדולים'.

אנשים קטנים, גם כשהם עושים פעולות גדולות, הם עושים אותן מתוך קטנות, מתוך צרות אופקים וראיה מצומצמת. אך אנשים גדולים, גם כאשר תפקידם כעת הוא לעשות פעולות שנראות קטנות ויומיומיות, כאשר עושים זאת מתוך מבטם הרחב, מתוך גדלות וראיה רחבה, הרי שהמעשים הופכים להיות גדולים ומכובדים.

כאשר תפקידה של מרים היה לעשות 'פו פו פו' לילד, היא עשתה זו במלא הרצינות, מתוך מעלתה הגדולה ובמלא האחריות. כרגע תפקידה הוא לפעות לתינוק! כאשר ידעה יוכבד שתפקידה מאת ה' הוא לשפר את התינוק, היא עשתה זאת במלא הרצינות, ככל מצוה או פעולה שמתפקידה לעשות.

מתוך קריאת שמן 'שפרה' ו'פועה' אנו לומדים את היסוד המרומם הזה. אין מעשים קטנים! אין פעולות קטנות! אין דברים זניחים או שוליים!

מבט כזה מגיע רק מ'יראת שמים' אמיתית. רק מצורת התבוננות נכונה ואיכותית.

כאשר יש לנו תפקיד, עלינו לבצע משימה כלשהי, גם אם היא נראית בנאלית ופשוטה, נשכיל לזכור לעד את המסר החשוב הזה. תמיד תלווה אותנו הידיעה שכאשר מוטל עלינו לעשות משהו אין דבר כזה 'משהו קטן' אלא הכל תלוי בזווית הראיה שלנו, אם כעת רצון ה' הוא שנעשה כך הרי שזוהי מצוותינו הגדולה והנשגבה.

חיים כאלה יהיו מרוממים ונעלים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.