עושים רושם


פרשת השבוע מלמדת אותנו מספר יסודות להעצמה אישית.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (כח, י)

'לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה'. (רש"י).

רש"י מדגיש לנו כי התיאור על יציאתו של יעקב מחרן אינו מקרי. התורה ביקשה להנחיל לנו מסר מיוחד, ששהותו של צדיק בעיר משפיעה על תושביה ובניה, בנייתו האישית אינה תורמת רק לו ולמשפחתו, אלא לכל הסובבים והגרים בשכנותו.

לכאורה, עלינו להבין כאן דבר נוסף. יעקב אינו הצדיק הראשון שהתורה מתארת את עזיבתו ממקום מגוריו, קדמו לו אברהם אבינו ע"ה שעזב את ארצו ומולדתו בציוויו של הא-ל, ויצחק אבינו ע"ה עוזב את ביתו ועובר לגרר, מדוע שם לא למדה אותנו התורה את היסוד הנפלא הזה? מדוע המתינה התורה עד לפרשת ויצא, עד לצאתו של יעקב אבינו מעירו על מנת לגלות לנו זאת?

יתכן שההסבר הוא כזה. על אברהם אבינו למדנו שהיכן שהלך דאג לגייר את סובביו, וכדברי רש"י על הפסוק 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים (בראשית יב, ה). אברהם היה מגדלור תורני המאיר למרחוק, פסגה של אמונה וקרבה להשי"ת, ודאי שהוא הודה זיווה והדרה של העיר.

יצחק אבינו, גם הוא היווה גורם משפיע באזורו, במהלך עיסוקיו עם אבימלך לומדים אנו שהוא היה מוכר וחשוב "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (כו, יג), הוא בנה מזבח וקרא בשם ה' (שם, כה), ודאי שגם הוא היה הודה זיווה והדרה של עירו.

אך יעקב, 'איש תם יושב אוהלים', 'אברך' שישב כל היום בבית המדרש, מי הכיר אותו בכלל? יושב ספון בבית כנסת ולומד מבוקר עד לילה, בלי לצאת לעם שבשדות, בלי להתערב באנשים ובתושבים.

כאן מגלה לנו התורה את הסוד.

גם הוא, או אולי בעיקר הוא, הודה זיווה והדרה. יהודי יושב ועוסק בתורה, גם אם הוא אלמוני כמעט, מחזיק ומרומם את כל הדרים באזורו.

שמעתי מהרה"ג רבי נחמיה טרכטינגוט שליט"א, מעשה אותו שמע מיהודי אברך תלמיד חכם, שניגש למרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א ושאלתו בפיו.

חבריו פתחו גמחי"ם שונים, בהם הם מסייעים לכל מיני אנשים בכל מיני אפשרויות, והוא מעוניין גם כן לפתוח משהו, הוא גם רוצה לעזור לאנשים אחרים. שאלתו לר' חיים הייתה מה הוא ממליץ לפתוח, איזה גמ"ח כדאי לדעתו לארגן כדי לעזור לאנשים.

תשובתו היתה מפתיעה, הוא ציטט את דברי הגמרא 'אפיקורוס כגון מאן אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו' (סנהדרין צט, ב) (מיהו אפיקורוס? אמר רב יוסף לדוגמא אלו האומרים שרבנן העוסקים בלימוד התורה מועילים רק לעצמם ואינם תורמים לסביבה).

לפעמים ישנה תחושה שבשביל לשנות את העולם צריך לעשות משהו גרנדיוזי, להכריז על מהפכה, להוביל אלפים לבצע משהו אחר, חדש.

כאן מלמדת אותנו התורה, גם כשאנו רואים עיר משגשגת, עיר מלאה באנשים שעוסקים בשגרת יומם, מונהגת על ידי עסקנים ויוזמות שונות, נזכור ונדע אל נכון, יושבי האוהלים, העוסקים בתורת ה', הם הודה, הם זיווה והם הדרה של העיר.

משמו של מרן רבי יצחק הוטנר זצ"ל, ה'פחד יצחק', מוסיפים, שאת ה'רושם' של הצדיק ניתן להרגיש ולשים אליו לב רק ביציאתו מן העיר.

מי מאתנו לא מכיר את תחושת ההחמצה לאחר שנפטר אדם גדול. תחושה של החמצה שאומרת, חבל, יכולנו לנצל יותר. כאשר הצדיק חי בינינו אנו מתרגלים למציאות, חושבים שכך זה ימשיך, רק כאשר הוא עוזב פתאום שמים לב כמה הוא תרם לנו, כמה התרוממנו בזכותו וכמה אנו חייבים לו.

***

רעיון מרומם נוסף אותו אנו לומדים מיעקב אבינו, נמצא במשפט קצר בו מתארת לנו התורה את תחושותיו של יעקב בעבודתו הקשה על מנת לשאת את רחל.

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ: (כט, כ)

מפורסמת השאלה, הרי בדרך כלל זה עובד בדיוק הפוך, אדם שמחכה למשהו מסוים בקוצר רוח, כל דקה נדמית לו כנצח. כאשר ממתינים למשהו טוב, הזמן כביכול עוצר מלכת... כיצד, אם כן, עברו עליו ימי הציפיה וההמתנה במהירות רבה כל כך?

ההסבר הפשוט אותו מבארים הראשונים מתייחס לכך שהוא אהב 'אותה' דווקא. הזמן עובר לאט כאשר אדם מתמקד בתועלתו האישית, אוהב את עצמו ומתמקד ברצונותיו וחשקיו. אך כאשר הוא התמקד במעלותיה הרבות ובייחודיותה הנפלאה, הרי ששבע שנות עבודה נדמו לו כהרף עין, ביחס למה שבאמת היתה שווה בעיניו.

אך אנו נוכל להוסיף ולאסוף תובנה חשובה מעבודתו של יעקב.

הסיבה שבדרך כלל הזמן לא זז, היא כיוון שאדם רואה בזמן שעובר מכשול ומעכב לתוצאה הסופית, הוא מרגיש שהוא סתם נתקע, דורך במקום, במקום להתקדם לשלב הבא.

כאשר אדם נבנה מכל יום שעובר, כאשר הוא מוסיף לעצמו בכל דקה שמתקדמת עוד כח ועצמה, הרי שהזמן לא עובר לאט בכלל, אדרבה, הוא נהנה מתהליך הבניה העצמית, הוא מתקדם על ידי העבודה והעמל ואינו מרגיש שהזמן עובר.

לכל מכשול שעומד בדרכנו אנו יכולים להתייחס בשני היבטים. ניתן לראות זאת כדבר מרגיז שמפריע ועוצר את ההתקדמות שלנו, וניתן להשתמש בכל מוקש כסולם לעליה, בכל שינוי מהתכנית שלנו, כאתגר מרומם ובונה, וכמו שאנו אוהבים לומר 'מה שלא מחסל-מחשל'.

בואו, ניקח זאת עמנו מהפרשה אל החיים, נבין כמה השפעתנו יכולה להיות גדולה, נראה כמה שאנחנו חזקים ויכולים לשנות את העולם עם עוד דף גמרא או עם לימוד נוסף, לא נרתע ממכשולים אלא ניבנה ונתרומם מהם.

בטוח שנרגיש אחרת. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.