על החירות


מה היתה המטרה במכות מצרים? מדוע אלוקים הכביד את ליבו של פרעה? למה היה צורך בתקופה ארוכה כל כך של התראות, מכות על מצרים, סירוב של פרעה לציית, שוב מכות. למה כל זה? לא היתה דרך פשוטה יותר, להוציא את העם מיד, באותות ובמופתים?

 •

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (שמות, י, א-ב): 

שתי סיבות. 

1) למען: שיתי אותותי אלה בקרבו. כדי שבהם יכיר העם את גדלי וישוב מרשעתו (ספורנו)

2) למען: תספר באזני בנך ובן בנך. תעביר הלאה לדורות הבאים. תלמד את הצאצאים שלך את מה שראיתם כאן. וידעתם כי אני ה'. 

שינויים לא נעשים כתוצאה מאירוע אחד, גדול ומשמעותי ככל שיהיה. המטרה הייתה להעביר מסר, ומסר לא נקלט ב'זבנג-וגמרנו'. בני-אדם מפנימים רעיונות רק באמצעות תהליך ארוך ומשמעותי. זהו המסר הראשון בפרשת השבוע. 

לא פעם אנו חווים אירוע משמעותי, כזה שאנו בטוחים שרישומו לעולם לא יחלוף והדיו ימשיכו להדהד בנו לנצח. הלוויה של אדם צעיר, טקס הענקת פרס כלשהו לאדם כלשהו או -להבדיל – אירוע תורני כמו סיום הש"ס וכדומה. אבל אחרי יום-יומיים, שבוע או שבועיים, חוזרים לשיגרה. הריגוש חולף לו והחיים שבים למסלולם. 

פרשת השבוע מלמדת אותנו לא להשאיר את הריגוש החד-פעמי במישור התיאורטי. על מנת שיתחולל בנו השינוי המיוחל עלינו להתחיל תהליך. תהליך יומיומי, ארוך, לעיתים סיזיפי וקשה, אבל תהליך. 

גם אנשי-מצרים וגם בני-ישראל לא היו מפנימים את המסר כראוי אם הוא לא היה בא בשלבים, לאורך זמן. 

כי אני הכבדתי את ליבו – למען שיתי אותותי בקרבו ולמען תספר. 

אם נסתכל על הפרשה במבט רחב נגלה שיש מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב. החל מהפסוקים הראשונים בפרשה ועד לפסוקים האחרונים, עבור דרך האירועים המרכזיים שמתרחשים בפרשה, הם כל הזמן מוזכרים. הילדים. הדורות הבאים. 

מטרת התהליך שעברו במצרים היתה – להעביר הלאה. תספר באוזני בנך ובן בנך. כאשר משה עומד בפני פרעה מלך מצרים הוא מצהיר: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ (שם, ט). 

מול פרעה שמנסה למסגר את החוויה הדתית לגברים בלבד 'אין דרך הטף לזבוח' (רש"י), מדגיש משה כי הדור הבא הוא חלק בלתי נפרד. הנערים, הבנים והבנות. כולם חלק מעבודת ה'. יצירת העם תלויה בחיבור של הדור הבא לאמונה, לערכים ולדרך. 

איך מחברים את הדור הבא? כיצד אבא אמור להעביר את המורשת הלאה, לילדיו ולנכדיו? 

ברגעים האחרונים בארץ מצרים, משה מדבר אל העם. הוא מבקש מכל אחד ואחד לנצור את הרגע הזה, את יום היציאה מארץ מצרים. לזכור, ולא לשכוח. זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שם, יג, ג). 

איך? בפעולות ממשיות ובהעברת המסר הלאה. 

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שם, ח-ט). 

על פניו נראה כי אלו שני ציוויים נפרדים. והגדת לבנך הוא דין אחד והציווי להניח תפילין הוא דין אחר. אך ייתכן, אולי, שניתן לקרוא את הפסוקים ברצף אחד. 

פעם בשנה בני-ישראל חוגגים את חג הפסח. יוצאים מהשגרה, אוכלים מצות ומרורים, מקריבים קרבן שונה, שבוע שלם שמוקדש לזכרון היציאה מארץ מצרים. 

אך חג הפסח לא יכול להישאר אירוע חד-שנתי. המסר אותו צריך האב היהודי להעביר לבניו הוא: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, והיה לך לאות! כל יום, שים לך אות על היד. שים לך אות בין העיניים. אל תישאר עם אירוע אחד, ליל-סדר חד-פעמי מעורר השארה. קח את זה איתך ליומיום. לתפילין שאתה מניח בכל בוקר. למען תהיה תורת ה' בפיך. 

כי אירוע אחד, לא עושה שינוי. רק אם נצליח לתרגם את התובנות למעשים נוכל להגיע אל היעד. 

ביציאת מצרים היינו לעם. השתחררנו מעבדות לחרות. אך האמת היא שלא נשארנו בני-חורין להרבה זמן. לאורך ההיסטוריה היהודית, רוב הזמן היינו נתונים תחת שלטון זר. גלינו מארצנו, נתרחקנו מעל אדמתנו. 

 במה באה לידי ביטוי החרות שקיבלנו ביציאה מארץ-העבדים?   

בנאום היציאה משה מעניק לעם את כלי החרות. את מה שילווה אותם גם בזמנים ששחרור פיזי ידמה כחלום רחוק. זכרו, הוא אומר להם. החרות האמיתית היא 'למען תהיה תורת ה' בפיך'. 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' (אבות, ו, ב). 

חיי-הרוח מלאי המשמעות, בעבורם יצאנו ממצרים, הם חרות האמת. את ליבה ונשמתה של האומה היהודית איש לא יכול לקחת. 

הדרך לחרות הזאת עוברת בשני השלבים האמורים. 

הראשון, חינוך עצמי, תרגול והפנמה אישית. כמו בתפילין, המצווה היומיומית הזו שמזכירה לנו שוב ושוב את הרעיון הגדול. למען תהיה תורת ה' בפיך. 

השלב השני הוא תחושת האחריות להעברת הלפיד הלאה, לדורות הבאים. האחריות הרבה להעביר את המורשת גורמת לכל יחיד ויחיד לעשות הכל כדי שהמסר יעבור לדורות הבאים בצורה הטובה ביותר. 

גם אם לעצמו אדם מסוגל -חלילה- לוותר, כשהוא יודע שגורל צאצאיו נתון בידיו הוא מקבל את ההחלטות אחרת. מתוך שיקול דעת, כובד ראש ואחריות. 

והגדת לבנך – למען תהיה תורת ה' בפיך.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.