רואים רחוק, רואים ברור!


פרשת השבוע פותחת בהוראה לוודא את ההתנהלות התקינה בכל עיר ועיר.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: (טז, יח)

בפשוטו, הפסוק מדבר על החובה להעמיד מערכת אכיפה ראויה בכל קיבוץ יהודי, על מנת לאפשר קיום של חיים איכותיים ונכונים.

השל"ה הקדוש, בספר 'תורה שבכתב' (עמוד קג), מדייק מלשון הכתוב הוראה אישית לכל אחד ואחד.

'תתן לך', מורה התורה. יש כאן קריאה לכל בודד ובודד לתת בעצמו שופטים ושוטרים על שערו הוא. ומה הם שעריו של האדם הבודד?

מבאר השל"ה. לכל אדם יש פתחים בגוף, שערים שעמם הוא מתקשר עם העולם שסביבו, העיניים הם שערי הראיה, האוזניים הם שערי השמיעה, האף הוא שער הכעס, הפה הוא שער הדיבור, שערים רבים יש לאדם. בשערים אלו צריך הוא להעמיד שוטרים ושופטים שיוודאו שכל מה שנכנס ויוצא צריך באמת להיכנס ולצאת. שופטים ושוטרים שיפקחו על מעשיו ודרכיו ויהיו בטוחים שכל מה שהוא עושה באמת ראוי.

מי הם ה'שוטרים' וה'שופטים' שצריך כל אחד להעמיד לעצמו?

שוטר, תפקידו להיצמד לחוק היבש, לא לתת פרשנויות ולא להבין למה התכוון המחוקק. הוא יודע שיש חוק וחובה עליו להקפיד שהחוק יתקיים וימומש.

השופט, מאידך, תפקידו רחב בהרבה. הוא צריך להפעיל שיקול דעת. הוא צריך לחשוב ולהתבונן מה מטרת החוק, מה רוח המחוקק, מהי הכוונה הגדולה שעמדה מאחורי ניסוחי החוקים, הוא לא יכול להיצמד רק לטקסטים. הוא צריך לחשוב מעבר, לחשוב בגדול.

כל אדם, כשהוא חי את חייו על פי חוקי התורה, צריך לשמש כשוטר וכשופט כאחד. הוא מוכרח להקפיד שכל חוק וכל דין יקוימו בצורה הטובה ביותר. אין לו להכנס לפרשנויות ולנסות לקבוע שבמקרים מסוימים ייתכן וניתן לוותר על חוקים כאלה ואחרים. הוא צריך לקיים הכל, כמו שהצטווה.

אך האדם צריך להיות גם 'שופט'. להבין את 'רוח ההלכה', להבין את הכוונה הכוללת ואת רצון התורה, ולהקפיד לחיות כראוי, גם בדברים שלא נכתבו בפירוש. כלשון הרמב"ן על הפסוק 'ועשית הישר והטוב' (דברים, ו, יח):

'ועתה יאמר גם באשר לא צווך: 'תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו', כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל וכו', חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין'.

לפעמים אדם יכול לבצע פעולות גרועות ובעייתיות, ואין מקור מפורש האוסר את הפעולה הספציפית שהוא ביצע. התורה דורשת מהאדם לא להיות ראש קטן! לא להשתמש במשפטים של 'אם לא כתוב שאסור אז מותר או אם לא כתוב שמותר אז אסור'. יש מסר גדול, רצון התורה הוא שיעשו הישר והטוב. וכל אדם נדרש 'לתת דעתו', לחשוב ולהתבונן, לגייס את כישורי השפיטה שלו ולהבין מה עליו לעשות גם במקרים שאין עליהם התייחסות מפורשת.

***

בפרשת השבוע אנו לומדים על שתי הוראות נוספות הממחישות את החובה להתבונן בגדול, לראות בראיה כוללת את התמונה הרחבה והשלמה.

לקראת סוף הפרשה מלמדת אותנו התורה את דיני המלחמה. בין הדברים מופיעה ההוראה הבאה:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: (כ, יט).

תוך כדי מלחמה קשה נגד אויב שמסרב להיכנע, תוך כדי מאבק איתנים ומצור שנמשך דורשת התורה: שים לב. אל תכרות עצי פרי! גם לצורך המצור הקפד להשתמש בעצי סרק בלבד!

את טעם ההוראה מסביר רבנו בחיי כך: 'אין מפעולות עם חכם ונבון להשחית הדבר הראוי ללא תועלת, ולכך אין לך להוציא כח בזה לכרות עץ השדה. אלא שתשמור מהשחית אותו ומהזיקו ותקח ממנו התועלת'.

עם חכם אינו עושה דברים בלי מחשבה. עצים למצור יש עוד, חבל להשחית את המעלות הנוספות שיש בעצי פרי כשאפשר לקבל את אותה התועלת בפחות נזק. ומשום כך אסור להשחית דברים ללא סיבה. גם באמצע מלחמה, גם כשהכל מסביב מורכב ומסובך, דורשת התורה מכל לוחם ולוחם 'אל תאבד את שיקול הדעת! אל תירה לכל הכיוונים בלי מחשבה! כל פעולה שאתה עושה, תוודא שהיא נצרכת והכרחית. אל תשחית סתם!'.

***

מקור נוסף בו אנו רואים את חשיבות הראיה הכוללת, החשיבה לטווח רחוק והשפיטה בשום שכל הוא בפרשת עגלה ערופה.

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע: וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: (כא, א-ז).

איש לא חשב שזקני העיר הרגו בעצמם את החלל. אך ייתכן שהם פגשו ביהודי האורח ושלחו אותו לדרכו בלא אוכל ושתיה. בלי כח להמשך הדרך ומשם התגלגלות הדברים עד למותו על אם הדרך. הדרישה והחובה מזקני העיר וכל תושב היא לשים לב לתוצאות כבר בתחילת המעשה. אנשים ששלחו אדם לדרך בלא צידה, הינם רוצחים. הם כבר לא יכולים לומר שלא הם שפכו את הדם!

כי כל אדם צריך להיות שופט על עצמו. כל אדם צריך לראות למרחוק. לראות קדימה. את התוצאות של מעשיו ואת משמעותן הכוללת של כל פעולותיו. כך, יחיה כראוי, חיי אמת.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.