רוצים עוד!


הפרשה פותחת בתיאור הריונה הקשה של רבקה אמנו.

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה': (כד, כב)

רש"י בשם חז"ל מסביר את ההתרוצצות הזו כך: 'רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר - יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה - עשו מפרכס לצאת'.

רבקה אינה מבינה כיצד יתכן שילדה ירצה לצאת גם לבתי מדרש וגם לעבודה זרה, וכיון שכך הולכת היא לדרוש את ה'. שם מתברר לה שמדובר בשני ילדים, כשכל אחד מושך לכיוון אחר.

אמנם, אם נתבונן נשים לב לשוני קל בין התנהגותו של יעקב במעי אמו, לבין התנהגותו המקבילה של עשיו אחיו.

שניהם מפרכסים לצאת כשאמם עוברת ליד המקום שמתחשק להם להיות בו. אבל יעקב מוסיף פעולה נוספת. 'רץ' ומפרכס לצאת. הוא מוסיף לרוץ. מדוע? מה יש בריצה זו?

***

תוך כדי שהות במעי רבקה, התנהל דיון בין שני האחים:

'אמרו רבותינו: בעוד כשהיו יעקב ועשו במעי אמן, אמר יעקב לעשו: 'עשו אחי! שני אחים אנחנו לאבינו, ושני עולמות יש לפנינו - העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה יש בו אכילה, ושתיה, ומשא מתן, ולשאת אשה, ולהוליד בנים ובנות. אבל העולם הבא אינו כן בכל המדות הללו. ואם הוא רצונך - טול אתה העולם הזה, ואני אטול העולם הבא!

...באותה שעה נטל עשו בחלקו העולם הזה ויעקב נטל בחלקו העולם הבא' (מדרש אליהו זוטא פרשה יט).

שניהם מודעים לשני העולמות. שניהם יודעים שבעולם הזה יש שפע של הנאות ואטרקציות ושניהם יודעים שבעולם הבא ההנאה היא רוחנית וניתנת רק למי שהשכיל להשיג השגות שונות בעולם הזה.

הבחירה, מאפיינת את דרך חייהם. לעשיו אין כח וסבלנות לאסוף ולאגור להמשך הדרך. תן לי את מה שיש כאן ועכשיו, ללא המתנות ועיכובים. יעקב, מאידך, מעדיף להתאפק, לוותר על אי אלו הנאות מקומיות, ולהכין את עצמו למה שהוא רואה כמטרה עליונה. חיי העולם הבא.

כשהם יוצאים לאוויר העולם, מתארת התורה את השוני בתנוחותיהם ובצורת יציאתם:

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם: (שם, כה-כו)

עשיו יוצא מלא שערות. נראה כאדם מבוגר. כיון שכך, הוא נקרא מיד 'עשו', כלשון רש"י: 'הכל קראו לו כן לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו, כבן שנים הרבה'. ושמו – מרמז על מהותו. כבר ביום היוולדו אין לו לאן למהר. הוא כבר שלם ומושלם, עשוי וגמור.

יעקב לעומתו, אוחז בעקבו. מנסה להשיג עוד ועוד 'סימן, שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו' (רש"י). וגם זה נקבע כשמו הקבוע של יעקב, בדיוק הפוך מעשיו. יש לו עוד הרבה להשיג, יש לו עוד עולם לתפוס.

עשיו לא מחפש להתקדם. הוא לא שואף להיות גדול יותר ממי שהוא היום. עשיו נשאב לתוך המציאות היומיומית העכשווית, ולא מנסה כלל להתוות לעצמו דרך חיים ארוכה ותועלתית.

אך יעקב, מרגיש חסר. הוא מעונין להיבנות ולהוסיף, הוא תופס במה שהוא יכול כדי להתקדם ולשאוף לעוד. הוא במשימת-חיים ארוכה ומאתגרת!

כעת נוכל להבין מדוע יעקב רץ בעוד לעשיו לא אצה הדרך. יעקב עסוק במשימה קבועה, להספיק עוד ועוד. אין לו זמן להתעכב. אבל עשיו, לא ממהר לשום מקום, מה שלא יהיה היום יהיה מחר או בעוד יומיים. הוא כבר מרגיש 'עשוי' ושלם. אין לו שאיפות ורצונות להתקדם.

***

גם בהמשך חייהם, אנו ממשיכים ללמוד על אותה התנהלות שמאפיינת את השוני המהותי שבין יעקב לעשיו.

עשיו מתמודד עם ה'כאן ועכשיו', סיפוקים מידיים שימלאו לו את הצורך הנוכחי. בלי חשיבה ארוכת טווח. בלי לחשוב קדימה ולתכנן את המשך חייו. בעוד יעקב צועד צעדים מחושבים ומתוכננים, שמובילים אותו אל המטרה אותה סימן כבר במעי אמו.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: (שם, ל-לד)

בסיפור זה אנו לומדים על קריאת שם נוספת. 'אדום'.

אדום, על שם הצבע האדום של הנזיד שעורר את חשקו הרב של עשיו.

לכאורה, הפרט הזה כמעט לא רלוונטי. מה זה משנה מה היה הצבע של המאכל שהסב את תשומת ליבו של עשיו?

אך כפי שנראה בבירור מאמירתו התאוותנית של עשיו, הוא לא ראה שום דבר לנגד עיניו, מלבד האדום האדום הזה. הוא לא הקדיש טיפת מחשבה לנושאים אחרים, להמשך חייו, לתאריו ולמשמעות חייו. כלום. האדום האדום הזה. אין כמו התיאור הגס והבהמי הזה, לתאר את מהותו ודרך חייו של עשיו.

ואכן, כאשר הוא חזר לעצמו, רואים שעשיו הבין את המשמעות של הבכורה: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: (כו, לו). הוא כבר לא בז לבכורה כפי שעשה כשעמד מול צלחת מהבילה שעוררה את תאבונו. הוא בהחלט מודע לערכה של הבכורה שהיתה בידו ונלקחה ממנו ביודעין.

וגם הוא יודע להגדיר את הסיבה שיעקב הצליח לקנות ממנו את הבכורה. 'הכי קרא שמו יעקב', לנגד עיניו הוא רואה את משיכת יעקב בעקבו, את רצונו של יעקב להשיג עוד ולשאוף מעבר. והוא מבין ששוב, יעקב הצליח לתכנן את המשך חייו כמו שהוא מעוניין, בעוד הוא נשאר עם מה שיש לו עכשיו. עם תחושת ה'שעיר', הרגשת נינוחות, כבר בנוי ושלם.

כבני יעקב, אנו שייכים למסלול השני. אנו עסוקים בהתקדמות ובבניה עצמית. תמיד נזכור לא להסתפק במעלות שכבר רכשנו אלא לאורך כל הדרך נמשיך ונשאף לעוד. כל יום חדש - הוא אתגר חדש. להוסיף לגדול, ולהפוך לאנשים טובים יותר, שחיים חיים נכונים יותר!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.