משמעות החיים

התבוננות בציווי התורה בחג השבועות, מעוררת לשאלה מעניינת. בחגים כולם ציוותה עלינו התורה לקיים מצוות מסוימות, פעולות ספציפיות שעל ידם נתחבר למשמעות הימים. בפסח נצטווינו להקריב קרבן פסח, לאכול מצות ומרור. בסוכת עלינו לישב בסוכה וליטול ארבעה מינים, אך בשבועות – אין שום דבר מיוחד. 'עצרת תהיה לכם' ותו לא. מדוע? מדוע איננו מציינים את קבלת התורה באיזושהי פעולה מיוחדת?

יותר מכך, דווקא בשבועות מוסכם על כולם כי 'הכל מודים דבעינן נמי לכם'. בשאר המועדים ישנם מהאמוראים הסוברים כי העונג הגשמי ביום טוב אינו חיוב מהתורה, יכול אדם להתענג וליהנות אך זה לא חלק ממצוות היום. בשבועות, חג מתן תורה, מסכימים כולם כי בחג זה ההנאה הגשמית היא חלק מחיוב היום, מדוע?

הגמרא בשבת מספרת כי רב יוסף היה שוחט 'עגלא תילתא', עגל משובח, לסעודת היום טוב, באמרו 'אי לאו האי יומא דקגרים, כמה יוסף איכא בשוקא', אם לא היום הזה בו קיבלנו את התורה, היום הזה שגרם לכך שהפכתי לאיש אחר - 'למדתי תורה ונתרוממתי' - כלשון רש"י, אזי דבר לא היה מייחד אותי משאר האנשים ששמם יוסף ומסתובבים בטל בשווקי העיר.

והדבר טעון ביאור, אם רב יוסף מחפש לבטא את השינוי שהתחולל בו כתוצאה מלימוד התורה, לכאורה היה מתאים יותר שיעשה זאת על ידי אקט תורני מסוים, סיום מסכת, שיעור מיוחד ביום שבועות, מדוע הוא מבטא את השינוי שהתחולל בו דווקא על ידי חתיכת בשר טובה?

***

נניח לעת עתה לשאלות הללו, ונעבור לנושא אחר.

הגמרא בברכות סא, ב, מתארת לנו את רגעיו האחרונים של התנא הגדול רבי עקיבא, מעשרת הרוגי המלכות.

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו, רבינו! עד כאן? 

אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?"

רבי עקיבא. הדוגמא המופלאה למהפכות שאדם מסוגל לעבור ולהשתמש בהם כסולם לעליה. אדם שבגיל ארבעים החליט שהוא לא נותן לקושי לרפות את ידיו והוא מתחיל מהתחלה. אדם שבנה בעשר אצבעות עולם תורה שלם, מנותק ממשפחתו במשך עשרים וארבע שנים תמימות, ומעמיד תלמידים, דור המשך. עוד תלמיד ועוד אחד. עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכשהוא סוף סוף מרגיש שהגיע אל המנוחה והנחלה, מתים תלמידיו בפרק זמן של חודש וחצי. השקעה של שנים, מסירות, יגיעה אינסופית. שום דבר לא נשאר. והיה העולם שמם. שממה. אין. כל מפעל חייו התרסק.

אך רבי עקיבא לא נכנע. הוא מתחיל מהתחלה, חמישה תלמידים חדשים. מ'שיעור כללי' של אלפים, מֵשבר עמוק של מפעל חיים שהתרסק והתפורר, הוא חוזר לנקודת המוצא. 'חבורה' לחמישה תלמידים.

והוא מצליח. עולם התורה נבנה מחדש.

אך גם כעת, הקשיים לא מפסיקים. המלכות לוחמת בתורה ובלומדיה. גזר דין נוראי מובטח למי שיעסוק בתורה. ושוב מפעל חייו עומד בפני סכנת קריסה.

ורבי עקיבא לא נרתע. הוא ממשיך ומקהיל קהילות ברבים. הוא ממשיך להעמיד את עולם התורה.

והוא נתפס בידי הרומאים. כעת הוא מוצא להורג, בייסורים נוראיים. מסרקות של ברזל. בלתי נתפס.

והתלמידים עומדים סביבו, מביטים בו בחוסר אונים. הם רואים אותו בשעתו הקשה ביותר, שהיא בעצם שעתו היפה ביותר. מתוך ייסורים שבן אנוש אינו מסוגל להכיל, הוא עוצם את עיניו ומקבל על עצמו עול מלכות שמים. והתלמידים עומדים, מביטים אך אינם מבנים. מלב מורתח הם זועקים "רבינו! עד כאן?" עד כדי כך? איך אפשר?

והוא עונה, מילותיו האחרונות לתלמידיו.

"כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו"

כל חיי חיכיתי להזדמנות הזו, כל ימי קיוויתי להגיע לרגע הזה, של מסירות נפש מוחלטת לאלוקים. זהו רגע מאושר בשבילי. הזדמנות חיי. כעת, מתוך הסבל וכאב למען ה', אני מקבל את עול מלכותו.

ויצאה נשמתו באחד.

נורא.

אנחנו מכירים את הסיפור הזה. גדלנו עליו. הזדעזענו ממנו והתרוממנו ממנו.

הפעם, ננסה לגעת בדבר-מה נוסף, ללמוד את המאורע הזה מזווית מעט שונה.

רבי עקיבא ניצב ברגעיו האחרונים. תלמידיו סביבו, מייחלים למוצא פיו. יש לו רק עוד משפט או שניים להגיד.

לכאורה, היינו מצפים שרבי עקיבא ינצל את ההזדמנות ללמד את תלמידיו פרק באורחות חיים. איזשהו מסר שייקחו עמם לחייהם האישיים, משהו שיוכלו להמשיך עמו הלאה. הרי אלו הם האנשים שיכולים להמשיך את מפעל חייו, הם התלמידים שעליהם המשך קיום עולם התורה עומד! מדוע רבי עקיבא משתמש ברגעיו האחרונים כדי לתאר להם את מעלותיו האישיות? השגות רוחניות שהוא, אחרי שנות עבודתו, הצליח להשיג? איך הם יכולים להתקדם ולהתעלות בזכות המידע הזה?

אך מלבד זאת, דברי רבי עקיבא עצמם טעונים הסבר. כל ימיו הוא ח י כ ה למות על קידוש ה'? בשביל מה? הרי התורה אינה מעוניינת שנמות בשבילה, אדרבה, "וחי בהם" דורשים חכמינו "ולא שימות בהם". המוות אינו אידיאל! אם אנו מגיעים לסיטואציה כזו בה אנו נדרשים למות עבור אמונתנו הרי שאנו מחויבים לעשות זאת. אבל לחכות שזה יקרה? מדוע?

***

כמדומה, שרבי עקיבא מעביר מסר נצחי. מסר שאמור לרומם את חייהם של תלמידיו ואם נאזין לדבריו כראוי הרי שגם חיינו יתרוממו.

רבי עקיבא אומר לתלמידיו. כאשר אתה רוצה לבדוק אם אתה חי חיים בעלי משמעות, תבדוק טוב בשביל מה אתה מוכן למות. אם יש לך אידיאל שחזק מרצון החיים, הרי שחייך הופכים למרוממים יותר, נעלים יותר, משרתים של רעיון גדול ונשגב.

כך אומר רבי עקיבא, רגעים לפני מותו. כל ימי בדקתי את עצמי, האם חיי באמת משרתים את אהבתי הגדולה לה'? האם אני חי את אהבת ה' ברמה כזו שאוכל למסור את נפשי עבור אהבתו?

אין ענין לצפות למוות. אבל מסירות נפש מתוך דבקות אמת מהווה אישור לנשגבות החיים עד היום. דעו לכם, תלמידי. יהא זה מבחן של חיים עבורכם. בדקו את עצמכם, בחנו את כוחותיכם. בחנו את עצמת אמונתכם. אם תוכלו לענות בחיוב על שאלה זו, אם יש דבר שאתם מסוגלים וחפצים להיהרג עבורו, אזי גיליתם את משמעות חייכם.

***

מתוך דבריו האחרונים של רבי עקיבא אנו לומדים דבר נפלא ביחסנו אל התורה. התורה אינה ספר לימוד גרידא, ספר מלא ידע וחכמה. התורה היא דרך חיים, לא סתם הוראות איך לחיות אלא משמעות אחרת לחיים עצמם, התורה תופסת את כל מהלך חיינו ומשנה את משמעותם, הופכת אותם למרוממים יותר. נשגבים יותר.

נוכל כעת ללמוד יחדיו את הגמרא שקודמת לתיאור זה.

תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: "עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות?"

אמר לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם "מפני מה אתם בורחים?" אמרו לו "מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם".

אמר להם: "רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?" 

אמרו לו: "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה". אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה".

פפוס בן יהודה מגיע ושואל את רבי עקיבא שאלה הגיונית. מדוע אתה מסתכן? מדוע אתה ממשיך ומקהיל קהילות ברבים כאשר בכל פינה ממתינים לך שלוחי המלכות ומבקשים להרוג אותך? למה אתה לא מפחד למות בגלל מה שאתה עושה?

עונה לו רבי עקיבא תשובה פשוטה בתכלית. את הדגים אתה שואל איך הם לא מפחדים להישאר במים? בוודאי שלא, כי אתה מבין שכל קיומם הוא רק במים, נכון? ואת זה אתה מבין ביחס לדגים, שחיים בעצמם אך זקוקים למים כדי להמשיך לחיות.

התורה מבחינתנו היא הרבה מעבר, 'כי הוא חייך', התורה היא החיים שלנו, להפסיק ללמוד תורה זה להפסיק את החיים. לעצור את הרבצת התורה וקיומה לעתיד זה פחות הזוי ממציאות בה הדגים יחליטו שהם מקימים קהילה חדשה על היבשה. זהו אבסורד. בלתי אפשרי.

***

כעת הגיע הזמן לחזור לשאלות בהם פתחנו. הקשינו מדוע איננו מבטאים את מתן התורה במצווה מסוימת, מצווה שתסמל את התורה וקבלתה. כעת אנו מבינים שאין אפשרות להגביל את התורה לפעולה ספציפית, כי התורה משנה לנו את כל החיים, השינה שלנו היא אחרת, הקימה שלנו אחרת והאכילה והשתיה שלנו שונים בתכלית. אדרבה, אם נרצה להדגיש את השפעת התורה עלינו נעשה זאת באמצעות ה'לכם', העינוג הגשמי, כי בעוד חכמות אחרות מחכימות את לומדיהן אך אינן משאירות רושם לאחר מכן, אדם שלומד תורה גם כשהוא אינו עוסק בה אלא עסוק בצרכיו ובענייניו, הוא עושה זאת אחרת לגמרי, חייו שונים לחלוטין, הוא בן אדם אחר. בן תורה.

אצל רב יוסף, הדבר בולט עוד יותר. רב יוסף שכח את כל תלמודו. חז"ל מתייחסים אליו כאל 'שברי לוחות'. איך אדם שלא זוכר דבר מלימודו יכול לחגוג את חג מתן תורה?

זה המסר אותו מעביר לנו רב יוסף. הן אמנם שמבחינת הידע ה'טכני' אני לא זוכר כלום, אבל תראו איך אני אוכל בשר, תראו איך בהנהגות חיי 'נתרוממתי', לימוד התורה והעובדה כי אני חי חיי תורה הפכו אותי למשהו אחד, איש של תורה, איש מרומם ונשגב.

***

לאחר שלמדנו את מבחנו של רבי עקיבא למשמעות החיים, נפנה לגמרא נוספת, המופיעה ביומא יט, ב.

תנו רבנן, מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס ביציאתו. היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: "בני אף על פי שצדוקין אנו מתיראין אנו מן הפרושים!" 

אמר לו: "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה "כי בענן אראה על הכפרת" אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו?"

אמרו, לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים ביציאתו ניגף דתני רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו שנאמר 'ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל'.

מחלוקת שוררת בין הפרושים לצדוקים, חז"ל דורשים את הפסוקים ולומדים שעל הכהן הגדול להקטיר את הקטורת בתוך קודש הקדשים. הצדוקים, הכופרים בתורה שבעל פה ובדרשות חז"ל, לומדים את הפסוק כפשוטו, ענן העשן אמור לעלות עוד לפני שהכהן נראה בפנים.

צדוקי אחד, מונה להיות כהן גדול.

הוא החליט להקטיר את הקטורת כשיטתם, התקין מבחוץ והכניס ביציאתו. אבא שלו פוגש אותו ושואל אותו בפליאה "נכון שאנחנו צדוקים, אבל איך אתה מעז לקחת את הסיכון? אולי הפרושים צודקים? למה לא תעשה כמו שהם עושים?".

והבן מישיר מבט גאה לאביו ועונה את אותו משפט מוכר. מוכר עד כאב: "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה "כי בענן אראה על הכפרת" אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו?".

ועכשיו אנחנו מבינים את עומקו של המשפט הזה. אבא, הוא אומר, אם לא הייתי מוכן למות בשביל מה שאנו מאמינים בו, הרי שהייתי יודע שאמונתי אינה חיי, שאינני חי עבור אמונתי! יש לי הזדמנות לבדוק את עצמי. לבחון את משמעות חיי. לא אעשה זאת?

וכך הוא עשה. והוא אכן מת. על מזבח אמונתו, על אידיאל חייו.

ומתוך מילותיו האחרונות של הצדוקי, כמו עולה מאליה תובנה נוספת, חריפה לא פחות.

אדם יכול לחיות באמונה שלמה. לחיות עבור אידאולוגיה עבור משמעות מסוימת. לרצות למות עבורה ולהיות מסוגל למסור נפש למענה.

אבל הוא חי בטעות. דעותיו, דעות הבל. אמונותיו, אמונות תפלות, וחייו – שוממים, בעלי משמעות חלולה.

איננו זקוקים להביא לחמנו ממרחק, איננו צריכים להתאמץ לדמיין סיטואציות מופקעות מדמיון כמו זו שהצדוקי מציב בפנינו. די לנו אם נביט במאות המתאבדים, באלפים שמקריבים את חייהם עבור דתם ואמונתם, כדי שנדע אל נכון כי העובדה שיש לנו עבור מה למות אינה מספקת בשביל לאשר את נכונות האידיאל הזה.

לא ניכנס במאמר קצר זה לדרכי הבירור, וצורות אימות וביסוס האמונה. קולמוסין נשתברו וגליונות התמלאו לביאור נושא זה, אנו רק נתקדם לתובנה נוספת שקמה ועולה מבין שני סיפורי הגמרא.

***

אם נתבונן, נשים לב למורכבות עימם מתמודדות הדמויות המרכזיות במעשים נפלאים אלו.

רבי עקיבא, כולנו יודעים, במשך ארבעים שנה היה עם הארץ. הוא בנה את עצמו מאפס. נדבך על גבי נדבך.

הצדוקי הזה, יוצא ופוגש את אביו. זה שהיה אמון על חינוכו ועל החדרת ההשקפה בתוכו. עושה רושם שהוא לא היה המאמין הכי גדול, הוא עשה כך כי הוא חשב שכך הגיוני יותר, אבל לא ברמה שהיה מוכן לסכן את עצמו עבור משהו.

שניהם, כפי שניתן לראות, בנו את עצמם לבד. בלי רקע משפחתי, בלי שנולדו לתוך זה.

לפעמים, נוח לנו להאשים את האנשים סביבנו והחברה בה גדלנו כמי שאחראים לגישתנו לחיים. רבי עקיבא מחד, ולהבדיל אלפי הבדלות, הצדוקי מאידך, מנפצים לנו בעצם קיומם את האשליה הזו. אדם אחראי לעצמו ולחייו. רק הוא.

לטוב. ולמוטב.