אחריות
פרשת השבוע עוסקת ביציאתם של בני ישראל ממצרים. מיד לאחר יציאתם מארץ שעבודם, עמד העם המשוחרר על שפתו של ים סוף, כאשר מצרים דולקים אחריהם וחיות רעות מקיפות אותם מכיוון המדבר. המצב נראה חסר סיכוי. עם ישראל תופס אומנות אבותיו, צועק אל ה' ומתפלל. ואז מגיעה ההוראה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (יד, טו).
היכנסו, אל תוך המים השוצפים. צעדו פנימה, אל הים הסוער.
בני ישראל עומדים, שבטים שבטים, איש אינו מעז להיכנס ראשון. המצרים מתקרבים מאחור, החיות סוגרות עליהם, אך הפחד גובר. מי מסוגל להיכנס אל המים המאיימים?
שבט אחד נכנס. שבט יהודה.
בזכות מעשה זה, מתארים חז"ל בתוספתא, זכו שבט זה למלוכה, זכו להנהיג את העם לדורות. 'אלא מפני מה זכה יהודה למלכות?... אמר להם: מפני שקידש שמו של הקב"ה. שכשעלו שבטים ועמדו על הים, זה אומר אני יורד וזה אומר אני יורד, קפץ שבטו של יהודה וירד בתחלה, וקדש שמו של הקב"ה (תוספתא ברכות פ"ד הט"ז).
מאורע זה טוען הבנה. מדוע התמהמהו השבטים מלהיכנס למים? מה עיכב אותם על שפת הים? ומדוע החלטתם האמיצה של שבט יהודה לקפוץ למים זיכתה אותם במלכות, כיצד מעשה זה הראה כי יש בכוחם להנהיג את אחיהם בני ישראל?
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מדקדק מלשון הפסוק המתאר את כניסתם של בני ישראל לים, כי הציווי שהורה להם להיכנס אל המים לא ביקש מהם להיכנס על דעת למות. הפוך בדיוק. נדרש מהם להיכנס ברוגע ובביטחון ולחוש כאילו מהלכים הם על קרקע יציבה ובטוחה. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (יד, כב). בתוך הים – כאילו הם ביבשה.
נסיון זה היה מורכב בהרבה. כניסה למים במסירות נפש הייתה אפשרית, מוכנות למות בציווי הא-ל שכנה בתוכם, אך רמת הביטחון והאמונה שנדרשה מהם כעת עלתה על כך. היה עליהם להרגיש בטוחים ושלווים בפסעם אל תוך מים גועשים ועמוקים.
זוהי סיבת העיכוב בכניסה למים, השבטים לא חשו בטוחים דיים, לא שלמים מספיק על מנת להיכנס בשלווה כזו.
כאן הגיעו בני שבט יהודה. הם הביטו ימינה ושמאלה וראו כי שום דבר לא מתקדם, עתיד העם בסכנה. הם חשו כי אם אף אחד לא יעשה משהו, אי אפשר לדעת איך זה יסתיים. תחושת האחריות הזו ניערה אותם, הניעה אותם, והם קפצו למים.
היכולת לקבל אחריות בשעת הקושי, היכולת לקבל החלטות קשות ואמיצות מכוחה של האחריות הזו, היא יכולת ההנהגה, היא זו שהועידה לבני שבט יהודה את התפקיד הקבוע, לעמוד בראש העם ולקבל את האחריות על שלומו. למלוך על העם ולעשות זאת בצורה האמיצה והאחראית ביותר.
***
למרות שאנו מבינים כעת מעט יותר מה התרחש שם, עדיין איננו יודעים כיצד אכן הצליחו אנשי שבט יהודה להתחזק כל כך באמונתם. כיצד הצליחו לבטוח בה' בדרגה שלמה כזו, דרגה שבשלב זה שאר השבטים עדיין לא העפילו אליה?
על מנת להבין זאת, נלמד על פנינת-אחריות נוספת, פנינה שגם היא נמסרה לנו על ידי הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל.
בתלמוד ירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג) לומדים חז"ל כי חתן שנישא נמחלים לו כל עוונותיו.
מקור הלימוד הוא מעשיו, בו נאמר "וילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל" (בראשית כח, ט). וכך דורשים חז"ל: 'וכי מחלת שמה? והלא בשמת שמה?! אלא שנמחלו לו כל עוונותיו'.
מדובר כאן על שני רשעים. שני רשעים שנשארו ברשעותם ולא עשו תשובה. ולמרות זאת, כאשר עשיו נושא אותה, נמחלים כל עוונותיו.
מדוע?
מדוע חתן מקבל פריווילגיה כזו, כל עוונותיו נמחלות בלא תשובה! אפילו יום הכיפורים אינו מכפר כך!
ר' חיים מסביר זאת בדרך מיוחדת, ומחייבת.
אדם שנושא אישה, לוקח על עצמו אחריות גדולה. הוא לוקח אחריות על אישה, על הקמת בית. 'אין לך גדול ממי שמקבל עליו עול אחריות!'. משום כך, בעת קבלת האחריות, מסייעים לו מן השמיים שיכול יהיה לעמוד בהתחייבויותיו ובאחריותו. מסלקים לו את המפריעים ואת ההיסטוריה הבעייתית שלו, על מנת שיצליח לעמוד באתגר האחריות שנטל על עצמו.
יתכן שנוכל ללמוד לענייננו גם כן. כאשר שבט יהודה קיבל על עצמו את האחריות לשלום העם, כאשר בני השבט חשו אחראים לעשות הכל כדי שיגיעו למטרה, משמיים עזרו להם להגיע לדרגות המתבקשות, משמיים סייעו להם להאמין ולבטוח כראוי ולהצליח להיכנס אל הים בביטחון הנדרש. כי 'אין לך גדול ממי שמקבל עליו עול אחריות!'.
***
עד כאן לגבי מה שקרה שם. אנו, כדרכנו, נלמד משם, לכאן. לחיינו ולדרכנו. ירמיהו הנביא מוכיח את העם ואומר 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי' (ירמיהו, ב, לה).
רש"י מבאר כי האמירה היא פנימית, בתוך הלב. גם האנשים בעצמם מגלגלים מעצמם את האחריות, משכנעים את עצמם כי הכל בסדר, לא חטאתי. על זה מגיע המשפט, על ההתעלמות, על חוסר הנשיאה באחריות.
לכל אדם יש את החובה לשאת באחריות, קודם כל - ביחס לעצמו. ביחס למעשיו ולדרכו. חובת לקיחת האחריות היא גדולה, אך הסיוע והעזרה ממרומים למי שבאמת מחליט שהוא אחראי לעצמו ולמעשיו, גדולה ועצומה. אין לך גדול ממנו.