אל הדגל!

פרשת השבוע מתארת את חניית השבטים סביב המשכן.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: (ב,ב)

'איש על דגלו'. כל שבט עם דגל משלו. מדוע? מהיכן הגיע רעיון הדגלים?

הדגלים לא הגיעו סתם, הם הגיעו לאחר בקשה מיוחדת של עם ישראל מהשי"ת.

כך מתארים חז"ל במדרש:

בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשוים דגלים דגלים... כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן... אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם... מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו. (במדבר רבה ב, ג).

מדוע מלאכים עשויים דגלים דגלים? ומדוע דגלים אלו מעוררים תאווה גדולה כל כך אצל בני ישראל?

חניה מיוחדת זו, על פי דגלים מיוחדים לכל שבט, מהווה אחת הדוגמאות לייחודיות הגדולה של עם ישראל.

חז"ל בהמשך המדרש דורשים על הפסוקים בשיר השירים 'שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזי בך', כקריאה של אומות העולם לעם ישראל לעזוב את הבורא.

'שובי שובי, השולמית!' הדבקו לנו! בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין, אפרכין ואסטרטליטין. נמצא לכם איזו משרה חשובה! משהו טוב שכדאי לכם לעזוב את בורא העולם עבורו!

עונים עם ישראל בבוז, מה תחזו בשולמית? 'מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כמחלת המחנים? שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים, יכולים אתם לעשות לנו כך?'

כשעם ישראל מבקשים למצוא נקודה המאפיינת, דבר מה שאין סיכוי בעולם שבאומות יתנו להם אם יצטרפו אליהם, הם מביאים את הדגלים כדוגמה. הם לא מציינים מצוות מיוחדות, הם לא מציינים את התורה או כל מאפיין אחר. 'כמחלת המחניים?' יש לכם משהו שמתקרב לגדולה שהיתה לנו במדבר, החלוקה על פי הדגלים?

ודבר זה מחייב הסבר. מה כל כך מיוחד בדגלים? מדוע לעם ישראל היה כה חשוב להתחלק על פי דגלים ומדוע דבר זה נתפס כדבר כה גבוה, המהווה תשובה ניצחת לאומות העולם?

***

הרמב"ן (ב, ב) מאריך להסביר בשם המדרש את הסדר המכוון את צורת החנייה. הוא מביא שלכל שבט יש מאפיין ייחודי משלו. שבט יהודה 'בעל מלוכה', שבט יששכר 'בעל תורה', שבט זבולן 'בעל עשירות', שבט ראובן 'בעל תשובה' וכן הלאה, ולכל שבט היה מיקום מיוחד על פי תפקידו וכוחותיו.

הדגלים שחילקו את המלאכים הגדירו את תפקידם. לכל מלאך יש תפקיד מיוחד ומשימה אישית אליה הוא נשלח.

כשעם ישראל ראו את הסדר המופתי בו מסודרים המלאכים, כשכל אחד יודע מה תפקידו וכיצד הוא משלים את הפאזל הגדול של עבודת ה'. נתאוו גם הם לסדר נפלא שכזה. גם הם בקשו לדעת מה התפקיד האישי של כל אחד, וכיצד הוא מגיע ליעד בצורה הטובה ביותר.

הדגלים, למרות שהם חלקו בין השבטים, הם אחדו את כל העם סביב המטרה הגדולה. סביב הקרבה למשכן. כל אחד ידע מי הוא ומה מטרתו. כל אחד ידע מהם כוחותיו ומה הוא צריך לנצל על מנת להגיע לתכליתו השלמה.

התשובה לאומות העולם מגיעה עם נדבך נוסף.

בדתות אחרות, יש מרשם הצלחה אחד. סדרה של הוראות שאדם העומד בהם נחשב קרוב לבורא ואדם שאינו מצליח לעשות זאת, מרוחק ומנודה. אין התייחסות לאופי ולסגנון. אין אינדיבידואליות או עבודה אישית.

החניה סביב המשכן היתה במעגל 'מחלת המחניים', כמו מחול. כך גם לעתיד לבא 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן. וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' 'זה ה' קיווינו לו' (תענית לא, א).

במעגל, כל אחד קרוב למרכז באותה מידה, אך כל אחד מגיע מכיוון אחר. כולם רואים את הקב"ה שכביכול ישוב באמצע, כל אחד רואה אותו מזווית אחרת, אך כולם מקבלים את האישור 'זה ה' קיווינו לו'. כולם מרגישים שהם הגיעו ליעד, למרות שכל אחד מהם עשה מסלול אחר וצעד בדרך שונה מזו של חברו.

כמובן שהבסיס והחובה הם מצוות התורה. השולחן-ערוך הוא זה שמכוון ומדריך כל יהודי בדרכו, אך כל יחיד צריך להתפתח על פי כישוריו ומידותיו, והכלים המיוחדים שלו. כל אחד מחויב להבין במה הוא מיוחד, ולהתקדם בעבודת ה' על פי דרכו האישית.

***

פרשת במדבר נקראת בבתי הכנסת לפני חג השבועות.

התורה ניתנה במעמד של אחדות נפלאה. 'ויחן שם ישראל נגד ההר' (שמות יט, ב). כאיש אחד בלב אחד.

כאשר הקב"ה פנה לעם והציע להם את התורה ענו 'נעשה ונשמע'. כל אחד ואחד ענה 'נעשה ונשמע', על כולם יחד, ולא 'אעשה ואשמע' על עצמו בלבד. כיון שהייתה הכרה ברורה במעמד ההוא שאי אפשר לקבל את התורה לבד. בשביל להקים את המחול, בשביל להגיע ליעד, צריך שכל אחד יתן משלו, יתרום מכישוריו ומיכולותיו המיוחדות, ורק כאשר ממקסמים את האישיות העצמית ניתן להגיע לאחדות השלמה והמיוחלת.

שבת שלום!