בדיבור אחד

במרכז פרשת השבוע עומד, כמובן, מעמד קבלת התורה. עשרת הדברות , שכוללים – כדברי רבי סעדיה גאון – את כל תרי"ג המצוות, נתנו לעם ישראל. 

עשרת הדברות כתובים במבנה מסודר: 

שלושת הדברות הראשונים מציינים את המחויבות של האדם לאלוקים: 

א. אנוכי ה' – ידיעה שיש אלוקים. 

ב. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני – לאחר הפנמת הדיבר הקודם עליך לדעת כי אין אלהים אחרים. לא מספיק לדעת שיש בורא, צריך גם לדעת שהוא יחיד ואין יחידות כמוהו. 

ג. לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא – מתוך ידיעת שני הדיברות הראשונות, עליך לדעת כי שם ה' הוא קדוש ונורא ואסור להשתמש בו לשווא. 

הדיבר הרביעי משלב את כוחו של האדם בבריאה:

ד. זכור את יום השבת, לקדשו – לא די להאמין. יש לפעול, פיזית, בעולם כדי לקדש את שמו. העדות השבועית הנדרשת מכל יהודי ויהודיה היא עדות על בריאת השמים והארץ. השלמת הבריאה – כביכול – נעשית עלי ידי הכרת בני-האדם בקיומו של הא-ל ובעדות על בריאתו של העולם. 

לאחר שלמדנו על אלוקים ועל עולמו אנו לומדים כיצד עלינו להתייחס לברואיו. הראשונים הם ההורים, אלה שהאדם עצמו חייב להם הכרת הטוב על בריאתו – הוא:

ה. כבד את אביך ואת אמך – כביכול, הרגש המביא לכבוד ומורא הא-ל, הוא גם הרגש שאמור לפעול ביחס להורים, 'שותפיו' של הקב"ה ביצירתו (ע"פ קידושין, ל, ב). 

חמשת הדיברות הבאות מלמדים על היחס לאנושות כולה, מהקל אל הכבד. סדר שמתחיל עם הפגיעה המקסימלית האפשרית בחיי אדם אחר וממשיך להתמקד בפגיעות עדינות יותר ויותר. 

ו. לא תרצח – אסור לך ליטול את חייו של אדם אחר. 

ז. לא תנאף – לא רק את חייו אסור ליטול אלא גם אסור להתערב ברובד הפנימי של חייו, הקשר בינו לבין חציו השני; אישתו. 

ח. לא תגנוב – חל איסור לפגוע גם בחירותו של אדם אחר (סנהדרין, פו, א). 

ט. לא תענה ברעך עד שקר – אל תזיק באופן ישיר לממון חברך. 

י. לא תחמוד - אל תפגע בקנייניו האישיים, גם לא בדרך עקיפה.

 השבוע ניגע בנקודה אחת בדיבר אחד. הדיבר בו נוצר הקשר בין המחויבות האקטיבית של האדם לבוראו. שמירת השבת.

•

עשרת הדברות מופיעים במקום נוסף, בחומש דברים. גם שם כתובים הדברות כולם אולם בשינויים מסויימים. 

בפרשת יתרו מתחילה ההוראה כך: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. לעומת זאת בפרשת ואתחנן ההוראה פותחת במילים: שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. השינוי הזה משמעותי ועליו אנו יודעים לומר כי 'שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו'.

אך בהמשך יש שינוי משמעותי בהרבה. מהי סיבתו של יום השבת? 

אצלנו בפרשה כתוב כך: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. עדות לבריאת העולם. זו המטרה של שבת קודש. 

לעומת זאת, עיון בדיבר המופיע בפרשת ואתחנן יגלה כי הסיום הוא אחר לחלוטין: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. המטרה היא אחרת לגמרי. זכר ליציאת מצרים! 

זו לא רק שאלה טכנית, כי ההבדל בין עדות על בריאת העולם לעדות על יציאת מצרים הוא הבדל אדיר. העדות על בריאת העולם היא עדות על הטבע. על קיומו של עולם כמתכונתו, כפי שאלוקים ייסד וברא בששת ימי בראשית. עדות על יציאת מצרים היא שונה לחלוטין. זו עדות הפוכה בדיוק. זו עדות על אפסיותו של הטבע, על כוחו של אלוקים לשנות את הכל ברגע אחד. 

אם כן, מהי מטרת השבת? להעיד על בריאת העולם, זה שמאז שביתת הבורא לא התחדש ולא השתנה? או בדיוק הפוך, להעיד על שינויים אפשריים בעולם, ברצונו של השי"ת? 

•

לצורך כך עלינו להבין מה הכוונה 'בדיבור אחד נאמרו'. 

במדרש מופיעים עוד שלושה דברים ש'בדיבור אחד נאמרו': "זכור" ו"שמור" – שניהם נאמרו בדיבור אחד. "מחלליה מות יומת" ו"וביום השבת שני כבשים" שניהם בדיבור אחד נאמרו. "ערוות אשת אחיך" ו"יבמה יבוא עליה" שניהם נאמרו בדיבור אחד. "לא תלבש שעטנז" ו"גדילים תעשה לך" שניהם נאמרו בדיבור אחד (מכילתא, כאן). 

שלושת הדינים האחרים יכולים לשפוך אור על כוונת המשפט 'בדיבור אחד נאמרו'. כל אחד מהצמדים שהמדרש מציג סותר זה את זה. אם יש איסור לחלל את השבת, כיצד מותר להקריב בה קרבנות? אם אסור לשאת אשת אח, כיצד יבמה מותר? ואם אסור ללבוש צמר ופשתים יחד, כיצד יתכן שמותר ללבוש ציצית המורכבים ממרכיבים אלו בדיוק? 

התשובה לכל אחת מהסתירות הללו היא שאכן אין בעיה בעצם המעשה, אם לא רצונו של אלוקים. בשבת אסור לעשות מלאכה, לא בגלל משהו במהותו של היום אלא כי כך ציווה הא-ל. אסור ללבוש שעטנז, לא בכלל השפעה שלילית טבעית שיש לצמד הזה אלא כי כך אמר אלוקים. כך גם לגבי הייבום. 

הרעיון של 'שניים בדיבור אחד' הוא שאם יש שני דברים שנראים סותרים, חפש את המימד העמוק יותר, זה שיאחד ביניהם. 

'שמור' ו'זכור' אלו דברים סותרים. האם העדות היא על קיומו של העולם או על השבריריות שלו? התשובה היא: העדות העמוקה היא על כוחו בלא-מוגבל של אלוקים. הוא זה ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי והוא זה שעשה עושה ויעשה לכל המעשים. זוהי העדות של שבת. וזהו מסר המעבר מהדיברות שמתייחסות ליחס לבורא אל הדברות שמתייחסות ליחס לבריאה. אחת לשבוע, חובה להעיד. ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו. 

•

דיברנו בעבר על השוני בין חמשת החומשים.  כל חומש מלמד על מימד אחר של הקשר בין אלוקים לעמו. יתכן שניתן להבין את סיבת השוני בין פרשתנו לפרשת ואתחנן, על פי ההבנה הזו. 

עשרת הדיברות שנאמרו בפרשת השבוע (אלו החרותים על הלוחות עצמם) ניתנו כחלק ממסע גילוי כבוד ה' בניסים ונפלאות. בגילוי כזה חשוב להדגיש: ה' שהוציא אתכם באותות ומופתים הוא גם הסיבה לקיום הטבע הרגיל.

 לעומת זאת, המסר שמשה מעביר לעם לפני הכניסה לארץ ישראל הוא הצד השני של אותו המטבע. אתם נכנסים עכשיו לעולם של טבע. אל תשכחו את הניסים! אל תשכחו את אלוקים, המחדש בטובו, בכל יום, תמיד, מעשה בראשית. כי אין טבע ואין נס. יש אלוקים. 

זכר למעשה בראשית – זכר ליציאת מצרים.