פרשיות השבוע חוזרות ומתארות את התרומה הגדולה של בני ישראל ואת הקמת המשכן.
כידוע, המבנה הגשמי של המשכן שימש כ'כלי' להשראת השכינה בתוככי לבבות עם ישראל.
עיקרה של הרוחניות הגדולה היתה בפנימיותם של העם. 'ושכנתי בתוכם', בתוך כל אחד מהם.
משום כך, כתב ה'נפש החיים' 'כשקלקלו פנימיות המשכן שבתוכם אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו'. (שער א' פ"ד בהג"ה ד"ה כי המשכן) כאשר הפנימיות כבר לא טהורה דיה עבור כלי קדוש ונשגב כמשכן או מקדש, ממילא נחרב בית המקדש.
התבוננות בצורת בנית המשכן החיצוני, תוביל אותנו ללקחים ותובנות כיצד יש לבנות את המשכן הפנימי. בלמידה מעמיקה של צורת זיכוך הלב לה נדרשו בני ישראל על מנת להיות ראויים לכלי ההשפעה הגדולה, נוכל גם אנו לנסות לצעוד בדרך זו.
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: (לה, ה) לשון הפניה של משה אל העם טעונה ביאור.
מה פירוש 'קחו מאתכם'? מדוע לא כתוב 'תנו תרומה'? ממי בדיוק הם לוקחים? הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק א' עמוד 229) מבאר זאת כך.
ישנה נתינה רגילה. נתינה המגיעה כתוצאה מכך שהאדם התלהב ממטרה מסוימת וחפץ לתת עבורה מממונו. כולו שמח לתת, הוא נלהב ומאושר לסייע לערך בו הוא מאמין. למרות המעלה הגדולה שיש באדם שנלהב לתרום לבנית בית ה', חסרה לו התמודדות פנימית. חסרה לו עבודה עצמית בנתינה עצמה. מעשים טובים מרוממים אותנו במיוחד אם אנו עושים זאת למרות נטיה פנימית המתנגדת למעשה הטוב הזה.
כאשר אנו מתגברים על רצונותינו הלא טובים ומוציאים לפועל את כוונותינו הטובות, אנו מתעלים הרבה יותר מאשר במעשים שאיננו מרגישים בהם התנגדות כלל. משה רבנו פונה אל העם ואומר להם: אל תסתפקו בנתינה פשוטה, נתינה שאתם נלהבים ומעוניינים לתת אותה בלא פקפוק. 'קחו מאתכם' מתוככם, מצאו למה אתם מתנגדים עמוק בלב, מצאו את הנקודה שבה יצרכם הרע מתנגד לנתינתכם, ועליו תתגברו. קחו מעצמכם, התנגדו להתנגדותכם. וכך תבנו את המשכן הפנימי, בלבכם. כך הוא ממשיך ומבאר גם את המשך הפסוק: 'כל נדיב לבו' כאשר לכאורה נכון יותר היה לומר משהו כמו 'אשר נדבו ליבו'. אך כעת אנו יודעים שעיקרה של ההתנדבות מתייחסת להתנדבות הלב עצמו, להקדשתו ולנתינתו עבור השי"ת. התנדבות-הלב. בהמשך הפרשה אנו לומדים רעיון זה שוב: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (לח, ח). מראות אלו שמשו את הנשים להתייפות וכלשונו של האבן עזרא 'כי משפט כל הנשים להתייפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחושת או זכוכית לתקן הפארות שעל ראשיהם'. איך הגיעו מראות אלו למשכן? ממשיך האבן עזרא ומבאר: 'והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם. ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות'. 'סרו מתאוות זה העולם'. רש"י מצטט מדרש המתאר את התלבטותו של משה האם לקבל את המראות הללו: '...והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים'. 'אלו חביבין עלי מן הכל'. כי כאשר הצליחו לקחת את תאוות העולם הזה, את החשקים והנטיות הגשמיות, ולרומם אותם עצמם, לנתב אותם לעבודת ה', זוהי העבודה השלמה האמתית והרצויה. 'לשלוט על מוקדי ההתנגדות' לתפוס את הנקודות הפנימיות שמעכבות את העבודה, לנתב אותם נכון וכך לעלות ולהתעלות. גם בבניית המשכן הפנימי, זוהי הדרך והצורה. עלינו לחפש ולמצוא בעצמנו היכן הנקודות הקשות לנו. מה מורכב לנו לקיים. שם ניצבת נקודת עמלינו. זהו מקום העליה והרוממות האישית שלנו. עלינו להתמקד דווקא בדברים שקשה לנו לקיים, ואותם לנווט ולקדש. כאשר נצליח לזכך את עצמנו, לקדם גם את הגשמיות לעבודת ה', נזכה שהשי"ת ישרה את שכינתו גם על הכלים הגשמיים שלנו. כתפילתו של משה רבינו בסיום בנית המשכן 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו, ויהי נועם ה' עלינו'.