כך או אחרת

בפרשתנו, פרשת שלח, אנו מתוודעים לאחד האירועים המכוננים ביותר במהלך שהותם של עם ישראל במדבר. 'פרשת המרגלים'.

עם ישראל בקשו ממשה רבינו לשלוח מרגלים לתור את ארץ כנען, משה רבינו נענה לבקשתם ונשיאי השבטים נשלחו לרגל בארץ. לאחר ביקור קצר, שבו לעם שהמתין בציפייה ותיארו בפניהם את אשר ראו עיניהם. הם הציגו את העובדות באופן מלחיץ, הדגישו שלדעתם אין אפשרות לכבוש את הארץ וזרעו פחד ותחושת יאוש בעם. כתוצאה מכך, בני ישראל החלו לבכות על מר גורלם, עד כדי שהודיעו כי היו מעדיפים למות במצרים או במדבר, מאשר למות בכנסתם לארץ.

הקדוש ברוך הוא ביקש לכלות את עם ישראל על התנהגותם. על חוסר האמונה בו וחוסר ההשענות על הבטחתו ודיבורו. משה התחנן להעביר את רוע הגזירה והאלוקים קיבל את תפילתו. תמורת זאת, הודיע, יענשו בכך שימותו כולם במהלך ארבעים שנה במדבר, אך בניהם יזכו לירש את הארץ הטובה.

פרשה זו זקוקה ללימוד יסודי. אנו ננסה לגעת במאמרים הבאים במספר הבנות מעניינות, ותובנות הנוגעות לנו, לחיי המעשה.

המעיין היטב בפסוקים המתארים את חטא המרגלים, ישים לב למשפט אחד שנראה 'לא במקום'. לאחר שמשה מעתיר בתפילה לבורא עולמים לביטול גזירת הכליה, ולאחר שאלוקים נענה לו, טרם שמוצג העונש החילופי, מוסיף השי"ת משפט מעניין.

"ואולם, חי אני, וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

כמובן, שמיקומו של משפט זה טעון הסבר. עומדים אנו כעת באחד השלבים הגורליים, השלב בו ה' חס על העם, ומבקש להודיע את העונש הסופי. מדוע חשוב להדגיש כעת את ענין כבודו של ה'?

אנו נלך בדרכו הנפלאה של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל, כפי שכתב בספרו 'העמק דבר'.

נקדים הקדמה קצרה. כל העולם נברא למטרה אחד ברורה. גילוי כבוד ה' בעולם. האלוקים הוא הטוב המוחלט, וגילוי ברור של כבודו ומציאותו בעולם, מביא את העולם כולו לפסגת ההטבה האפשרית. כך נאמר על ידי הנביא ישעיה 'כל הנברא בשמי, לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו'. מטרת הבריאה כולה, החל מהדומם והצומח, עבור בחי וכלה במדבר, הינה לגלות את כבוד ה' בעולם. כמובן, שלכל דבר בבריאה יש אופן אחר לקיים את ייעודו, עולם הדומם, הצומח והחי עוזרים ומסייעים לאנושות להביא את העולם כולו אל היעד, וגם בתוך האנושות עצמה התפקיד מתחלק בין אומות העולם לבין בני ישראל, העם שנבחר להוביל את העולם אל השלמות.

ברם, ישנם שתי אפשרויות היאך להגיע לגילוי מוחלט של שמו הגדול בעולם. האופציה הראשונה, והמועדפת, היא על ידי בחירה עצמית בטוב על פני הרע, כאשר עומדת בפנינו האופציה לבחור ברע, ואנו מתגברים ובוחרים בטוב, הרי שאנו מחזקים את הטוב בעולם וכך מתקרבים לטוב המושלם שהוא כבוד ה'. כשם שאדם שרוצה לחזק את שריריו מרים משקולות כבדים, ועל ידי ההתגברות על ההתנגדות הטבעית מתחזקים השרירים, כך כאשר אנו רוצים לחזק את הטוב צריכים אנו לעשות זאת על ידי הפעלת כח מתנגד - הרע - וכאשר הטוב גובר, אזי הוא מתחזק יותר ויותר. זוהי, כאמור, האופציה הראשונה.

אך ישנה דרך נוספת, והיא כאשר האלוקים נפרע מהללו שבחרו ברע. כאשר נענשים אלו שחזקו את הרע בעולם, וכאשר מוכח לעין כל עד כמה שבחירה ברע אינה כדאית, והכרחי לבחור בטוב. גם באופן כזה מתגבר הטוב בעולם, וגם בצורה זו שמשו הנבראים כולם לקרב את המטרה, הבאת העולם לידי טוב מוחלט, אך במקום לעשות זאת בצורה החיובית, על ידי המחשת הכדאיות של בחירה בטוב, עשו זאת בצורה השלילית, הבהרה שהדרך השניה אינה משתלמת כלל.

כאשר אלוקים הוציא את עמו ממצרים, רצונו היה להובילם בדרך ניסית לחלוטין ולהכניסם לארץ ללא צורך במלחמה טבעית. בדרך זו, היה מתגלה שמו של הא-ל בעולם כפי שמצינו כבר בקריאת ים-סוף בה מתארת התורה 'שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת'. אך העם לא חפצו במהלך זה, הם העדיפו התנהלות אחרת, משום כך חטאו ובכו בכיה של חינם.

על כך אומר להם האלוקים, דעו לכם, אני חפצתי לגלות את שמי על ידיכם בדרך חיובית, בדרך של הבהרה כלל עולמית עד כמה שהטוב הוא משתלם. לא רציתם, בחרתם ברע, בחרתם שלא להתנהל בצורה כזאת. מצער מאוד, אבל זה לא יפריע למטרה עצמה. זה לא ימנע מהעולם להגיע לתכליתו. "ואולם, חי אני! וימלא כבוד ה' את כל הארץ" בסופו של דבר, גם אחרי שלא צעדתם בדרך בה חפצתי מלכתחילה, ימלא כבודי את הארץ.

קריאה זו מהדהדת עד ימינו אנו, באזנינו. ה' מבקש מאתנו, בחרו בטוב! הגיעו למטרה בצורה שבה אני מעוניין וחפץ! אל תבחרו ברע, כי בסופו של דבר נגיע לאותה תוצאה, אך במקום בדרך נעימה וטובה זה יקרה מתוך עונשים וצרות.

הבה נזכור זאת תמיד.