לב רחב

בפרשת אחרי-מות אנו לומדים על עבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ויקרא טז ו)

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (שם, יא)

שני הפסוקים זהים לחלוטין. שניהם מתארים את שחיטת הפר והכפרה על בית הכהן הגדול.

למרות שהמילים זהות, הכוונה משתנה מפסוק לפסוק. בעוד הפסוק הראשון מתייחס למשפחתו המצומצמת של הכהן, ביתו – זו אשתו (יומא, ב, א), בפסוק השני מלמדת התורה על הכפרה לכל שבט הכהונה. וכפירושו של רש"י: 'וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כלם קרויים ביתו שנאמר: "בית אהרן ברכו את ה'" (תהלים, קלה)'.

בהמשך אנו לומדים על הוידוי הנוסף אותו מתוודה הכהן הגדול עבור כל בני ישראל.

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: (שם, כא)

מהו וידוי?

הזוהר הקדוש, (חלק ג, רלא, א) כותב כך:

'ועל דא אצטריך לבר נש לפרשא חובוי, כל חד וחד כמה דאיהו. בגין דמאן דמפרש חטאוי, לא אתמסר דיניה אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי, ומאן דדאין ליה קודשא בריך הוא, איהו לטב, ועל דא בעא דוד מלכא (ואמר), שפטני אלהים (תהלים מג, א). אנת ולא אחרא, וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו (מלכים א, ח, נט), הוא ולא אחרא, וכל בית דין בדלין ממנו'.

כל אחד צריך להתוודות בעצמו על חטאיו. אדם שמתוודה בעצמו 'כל בית דין בדלין ממנו' והיחיד שמתעסק בדינו הוא בורא העולם. זוהי מעלה גדולה שזוכה לה רק המתוודה על חטאיו.

הזוהר ממשיך ומאריך לתאר את מעלת הוידוי הגדולה, וכך אנו יכולים להבין מעט כיצד הוידוי הגדול ביום הכיפורים מביא לכך שחטאי העם מתכפרים. כיצד בשילוב הקרבנות ועבודת היום הגדולה, זוכים העם ונמחלים עוונותיהם.

אמנם, דבר אחד טעון ביאור.

ראינו כי מעלת הוידוי הגדולה היא כאשר אדם מתוודה על עצמו. כאשר החוטא עמל בעצמו ומפרט את חטאיו לפני קונו. כיצד זה מועילה התוודותו של הכהן הגדול עבור אחרים שאינם הוא בעצמו. כיצד כאשר הוא מתוודה עבור בני שבטו ועבור העם עומד וידויו ככפרה עבור האחרים?

יסוד גדול כתוב כאן, ואנו נלך בדרכו של הגאון רבי אביגדר נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה בירושלים.

כאשר התמנה משה להנהיג את העם, מתארת התורה את חששו של משה מפגיעה באהרן.

על כך מרגיעו הבורא ואומר לו 'הלא אהרן אחיך הלוי... וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות, ד, יד).

לבו של אהרן, אומר ה' למשה, לב אחר הוא. כאשר אתה תשמח, הוא ישמח בדיוק כמוך. טוב לו כשטוב לך. הוא מרגיש חלק משמחתך, בדיוק כמו שאתה שמח.

על בסיס זה נולד שבט הכהונה כולו. על בסיס מידתו המופלאה של אהרן, להרחיב את ליבו ולהפוך ל'אדם כללי', אדם שאינו שמח רק בשמחתו האישית ומצטער רק כאשר הוא עצמו סובל מדבר-מה, אלא חש שותף שווה בכל המאורעות שתוקפים גם אחרים.

הכהנים, במהלך השנה כולה, מכפרים על אחרים במעשיהם 'כהנים אוכלים – ובעלים מתכפרים', בדיוק כמו שהקטרה על המזבח אינה מצומצמת ומועילה לכל העם מכח היות המזבח מזבח-ה', כך גם הכהנים הינם שבט הקדוש לה', שבט הכולל בתוכו את כל העם כולו. אכילת הכהן אינה מצטמצמת לפלוני האוכל אלא עומדת היא כאכילה כללית, עבור האיש המתכפר.

משום כך הוידוי של הכהן לא משתייך אל הכהן האומר בלבד. ליבו של הכהן רחב כל-כך, מכיל כה הרבה, וכולל בתוכו את העם כולו. וידויו משתייך לכל פרט ופרט באופן אינדיבידואלי, ופועל את הפעולה המיוחדת של וידוי האדם על עצמו.

אחדות נפלאה זו, העוברת בשבט הכהונה מימיו של אהרון, אבי השבט, מתרחבת כהוראה כללית לכל העם כולו.

בפרשה הבאה, פרשת קדושים, מצווים אנו 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (יט, יח) כיצד ניתן לצוות אדם לאהוב אחר, כמוהו ממש? כמוך?

התבוננות בכוחם של הכהנים מלמדת אותנו כיצד זה אפשרי. כאשר אנו רואים שהעם כולו בנוי כיחידה אחת, בה לכל אחד יש תפקיד משלו, הרי שאנו מכירים בעובדה כי בסופו של דבר כולנו חלק מאותו הגוף. מקומת העם הגדולה. כמו שאיננו צריכים להתאמץ להבין את הקשר בין היד לרגל למרות צורתן השונה, כך השוני בין האנשים אינו מעיב על שלמות העם ואחדותו, אלא אדרבה, כך נוצר השילוב המיוחד של העם כולו.

תחושת השייכות עליה הצטווינו, מגיעה מתוך ההכרה הזו. מתוך הרחבת ה'אני' על ידי התבוננות בתפקיד המיוחד של כל אחד ובשילוב של כולם לעם אחד גדול ומיוחד. כולנו חלק מגוף העם, ויכולים אנו לאהוב זה את זה, 'כמוך' ממש.

כמו הכהן הגדול, שבווידויו שלו הרי הוא פה לכל אחד ואחד, כמו אחיו הכהנים שבאכילתם ובמעשיהם משמשים הם כחלק בלתי נפרד מאחיהם הישראלים, כך כולנו מצווים להיות.

'ואתם תהיו לי – ממלכת כהנים – וגוי קדוש'.