בפרשת השבוע אנו לומדים על עשיית בגדי הכהונה. חז"ל מתארים לנו מספר מקרים של אנשים שהיו מוכנים לעשות שינוי דרסטי בחייהם ואף להסתכן במוות על מנת לזכות ללבוש את הבגדים. וכך מספרת הגמרא במסכת שבת (לא, א): 'שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד". אמר: 'הללו למי?' אמרו לו: 'לכהן גדול!'. אמר אותו נכרי בעצמו: 'אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול!' בא לפני שמאי, אמר ליה: 'גיירני על מנת שתשימני כהן גדול'. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: 'כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות! לך למוד טכסיסי מלכות'. הלך וקרא, כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" אמר ליה: 'מקרא זה, על מי נאמר?' אמר לו: 'אפילו על דוד מלך ישראל!' נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: 'ומה ישראל, שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכורי ישראל' כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה'. בא לפני שמאי, אמר לו כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת!"'. בא לפני הלל, אמר לו: "ענוותן הלל! ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה'. לכאורה מעשה זה תמוה עד מאוד. האם ישנו אדם שפוי שירצה לשנות את כל חייו ואת כל צורת התנהלותו רק בשביל ללבוש בגדים יפים? מדוע חז"ל משתפים אותנו בגחמות של איש משונה שכזה? אך זה לא השוני הגדול ביותר שאנו יודעים שאנשים היו מעוניינים לקבל על עצמם בשביל ללבוש את בגדי הקודש. במסכת מגילה (יא, ב) לומדים אנו כי בלשצר המלך טעה בחשבון סיום שבעים שנות גלות בבל ובחר ללבוש את בגדי הכהן הגדול. על טעות זו הוא שילם ביוקר, כבר באותו הלילה הוא נהרג. כמה שנים לאחר מכן, המלך אחשוורוש מוכן לקחת שוב את הסיכון. חז"ל דורשים שבסעודת המשתה הגדולה בה פותחת המגילה, אחשוורוש לבש את בגדי השרד. מדוע? מה היה כל כך מיוחד בבגדים אלו שתמורת היכולת ללבשם היה מוכן אחשוורוש לסכן את חייו כך? על תמיהה זו משיב ה'כלי-יקר' בפרשתנו. על בגדי הכהן הגדול נאמר שהיה בכוחן לכפר על עבירות קשות. על שלושת העברות החמורות, על לשון הרע, גסות, עזות מצח, ועוד. גם הגוי וגם אחשוורוש למדו על סגולתן הגדולה של הבגדים ולשניהם התחשק לנסות את הפתרון הקל והמהיר של כפרת כל העוונות הקשים. 'נלבש את הבגדים הסגוליים' אמרו לעצמם 'ונכפר בקלות על כל מה שעשינו בעבר'. אך היתה להם טעות בסיסית. אין דבר כזה 'פתרון-קסם' שפותר את כל הבעיות ברגע. לבישת הבגדים אינה 'הוקוס-פוקוס' שגורמת לאדם להשתנות מן הקצה אל הקצה תוך שלושים שניות. בכלל לא. הבגדים העבירו מסר. צורתם ודרך עשייתם רמזו לכל מיני מצבים אשר מהם יכול האדם הנבון לקחת לקח ומוסר. מתוך התבוננות מעמיקה במסרים שבגדי הכהונה מעבירים יכול אדם לדעת כיצד להשתנות וכיצד לשפר את דרכיו. אך ודאי שעשיית הסגולה לבדה בלא התעוררות פנימית והשתנות עמוקה, אינה שווה שום דבר. ההבדל בין הגוי לאחשוורוש היה בהמשך. הגוי למד את דברי התורה הקדושה והבין שהתורה מדריכה את האדם במשך כל חייו. הוא הבין שדרכה-של-תורה רצופה בעבודה עצמית ואישית. עבודה שבמהלכה ניתן להיעזר בסגולות וברעיונות גבוהים כל עוד נקודת המוצא היא שמלאכת השינוי נעשית על ידי האדם בעצמו, לבדו. אחשוורוש, מאידך, עצר בטקסים בלבד. הוא לא ביקש ללמוד על פנימיותם של הבגדים, הוא לא ניסה לשמוע את המסרים שבגדי הכהונה מלמדים. הוא נשאר במחשבתו האווילית כביכול בגד כזה או אחר יכול לשנות את כל מהותו ויישותו. לכן זה לא עבד. רעיון זה נכון ביחס לכל הסגולות ורעיונות המוגשים לנו כפתרונות מידיים לכל צרה וצוקה. 'קוראים כך וכך במשך כך וכך ימים וזוכים לכך וכך' 'הולכים למקום פלוני בראשות אלמוני ומקבלים ישועה מיידית'. גם הסגולות שמקורן גבוה וקדוש אינן מגיעות במקום עבודה עצמית. הן יכולות לסייע לנו להתמקד, הן מסוגלות לכוון ולהדריך אותנו בדרכנו אל השינוי המיוחל, אך בשום אופן אינן באות כתחליף לבניה ולעבודת ה' יומיומית. · כדוגמה אחת למסרי הבגדים ניגע בקצה קצהו של המסר שמלמד אותנו מעיל התכלת. המעיל, על פי חז"ל, הא לכפר על עוון לשון הרע. כיצד? צבע התכלת של המעיל מזכיר את הים. בים אנו עדים לתופעה מעניינת. הגלים שוצפים וקוצפים, מלאים אנרגיה ועושים הרבה מאוד רעש, עד שהם מגיעים לחול. עד שהם מגיעים לגבול שקבע להם הבורא מששת ימי בראשית, שם הם מתנפצים. כשהם מגיעים לקצה אותו שרטט להם הבורא, הם נעצרים. כך אנו אמורים לחיות בעצמנו. גם אם אנו כועסים מאוד, גם אם אנו חשים תחושות קשות חזקות כלפי אדם כלשהו אנו מוכרחים לעצור בחול. לעצור בגבולות אותם קבע לנו הבורא יתברך ובחוקים אותם ציוונו בתורתו. אך ישנו רעיון נפלא נוסף ששמעתי בעבר, רעיון שניתן ללמוד מצבע התכלת של הים. אם ניקח כוס ממי הים נראה שהמים שקופים. לא צבועים בתכלת כלל. גם השמים אינם כחולים בעצם. הדרך היחידה שהים והשמים מקבלים את צבעם היפהפה היא באמצעות גורם שלישי חשוב. האדם הצופה במכלול כולו. רק כשאדם מתבונן במכלול הבריאה, עומד ליד הים הגדול שנושק לשמים העצומים, הוא רואה איך השילוב המיוחד הופך לצבע התכלת שכולנו מכירים. כך, מלמד אותנו המעיל, עלינו להביט גם אל סביבתנו. אמירת 'לשון הרע' מגיעה כתוצאה מאי הכרת המכלול השלם, מהניסיון לבודד את האנשים שסביבנו ולהתעלם מהצורך שיש בכל אחד עבור העולם כולו. 'ראו את התכלת!', קורא לנו המעיל 'ראו כיצד צבע הים נוצר אך ורק מתוך הכרה במכלול, רק על-ידי שכל אחד משלים את רעהו. דעו לכם! כך גם בנויה החברה האנושית כולה. אם נדע להעריך את תרומתו של כל בודד ובודד ליצירת המכלול, נוכל גם אנו לראות את היצירה המופלאה הזו'. מתוך התבוננות במסרים אלו יכול האדם לחנך את עצמו שלא להגיע למצב שהוא מעוניין לדבר לשון הרע. וכך, מתוך למידה נכונה של דברי התורה, נבנה האדם, ומתרומם.