משתחררים
בסיומה של קריאת 'ראשון' בפרשתנו, מורה הקדוש ברוך הוא לאהרון ולמשה לצוות לבני ישראל ולפרעה על היציאה ממצרים:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות, ו, יג).
הבה נשים לב למילות הפסוק: ויצוום, אל בני ישראל. ואל פרעה מלך מצרים. להוציא את בני ישראל.
יש שני נמענים להוראה החד משמעית, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. בני ישראל ופרעה. רק לאחר שבני ישראל מקבלים את הציווי, להוציא את בני ישראל ממצרים, אפשר להמשיך ולצוות את אותו הדבר על פרעה. רק אחרי שעם העבדים המשועבדים מצווים להוציא את עצמם מארץ עבודתם, יכולים יהיו משה ואהרן להתקדם לנמען הבא, לפרעה המלך בעצמו.
מה קורה פה? מדוע בני ישראל מצווים להוציא את עצמם ממצרים? זה תלוי בהם? הם נמצאים שם מרצונם? איך זה קשור אליהם?
*
על מנת להבין זאת כדאי שנשוב אחורה, אל הפסוקים המלמדים אותנו את הרקע להוראה זו: הפרשה פותחת בפסוקים בהם השי"ת מתאר בפני משה את ההבטחות שניתנו לאבות האומה. כעת, אומר הקב"ה, הגיע הזמן לקיים את ההבטחות. עם ישראל הולך לצאת ממצרים!
משה רבנו שומע את האמירות הללו, ורץ לאחיו העבדים. הוא ממהר לספר להם את מה שהא-ל השמיע באזניו זה עתה. אבל, אף אחד לא מעוניין לשמוע.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: (שם, ט).
הם קצרי-רוח. עסוקים בעבודה. אין להם זמן לשמוע על שחרורים ומופתים וארץ רחוקה. משה מדבר, משמיע, משתף, אבל אין תגובה. לא שמעו אל משה.
חוסר ההיענות אינו גורם לעיכוב התוכניות. משה נשלח לפרעה. הפרק הראשון בסיפור יציאת-מצרים מתחיל להיכתב: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: (שם, י - יא) השליחות מתחילה.
אך משה אינו מבין: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: (שם, יב). עכשיו חזרתי מהניסיון לדבר עם העם. אף אחד לא רצה לשמוע אותי! אף אחד לא הקשיב לי! למה שבדיוק פרעה יחליט לשמוע? ובפרט, אומר משה, אני ערל שפתיים, כבד פה. פרעה לא ירצה לשמוע אותי בכלל!
כאן מגיעה התשובה. הפסוק עמו פתחנו: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אהרן מצטרף, הבעיה השניה שמשה העלה - ערלות השפתיים – נפתרת. אהרן ידבר במקומו, ברהיטות ובבהירות.
אבל, רגע. איך נפתרה הבעיה העיקרית? בני ישראל לא שמעו אליו, אין סיבה שפרעה ישמע אותו. מה ישתנה פתאום? מדוע עכשיו בני ישראל ישמעו אליו?
*
התשובה ברורה כל כך ומחייבת כל כך. על מנת שבני ישראל יצאו ממצרים, הם היו צריכים, קודם כל, לשחרר את עצמם. הכוח הגדול של האויב הוא לא תוצאה של מה שהוא יכול לעשות בפועל. את הכוח הגדול נותן לו דווקא היריב. ברגשות שהוא חש כלפיו. בפחד, באימה, בחוסר האונים. כשמשה מגיע לבני ישראל בפעם הראשונה, הם לא שומעים למילה ממה שהוא אומר. הם עבדים. בלי עתיד ובלי תקווה. הם לא רואים שום סיכוי שהמצב ישתנה.
וכשבני ישראל מרגישים כך, המצב באמת אבוד.
כשדיבורי תקווה ועידוד נופלים על אוזניים ערלות, כשאמירות על עתיד טוב יותר נשמעות מופרכות והזויות, המצרים לא צריכים לעבוד קשה. תשעים אחוז מהשיעבוד כבר נעשה על ידי העבדים עצמם.
בשל כך מורה הקדוש-ברוך-הוא למשה ואהרן: תלכו לבני ישראל ותצוו אותם להוציא את עצמם! קודם כל תשחררו את עצמכם מהאזיקים המדומיינים ששמתם לעצמכם. תפסיקו לחשוב שלאויב שלכם יש יכולות בלתי מנוצחות. תתחילו להאמין שיכול להיות טוב! יכול להיות הרבה יותר טוב!
רק אחרי שהעם עצמו ישתחרר מכבליו, יכולים יהיו אהרן ומשה להמשיך לאדם הבא ברשימת הנמענים, לפרעה מלך מצרים. אחרי שהעם הנתון למרותו יפנים שהוא לא באמת כל יכול, כשניצני האופטימיות יחלו לבצבץ בקרב העם המדוכא והמושפל, גם כסאו של פרעה יתחיל להתערער. גם הוא לא יהיה גאה וחסר קשב לדברי משה ואהרן.
*
גם בחיינו אנו, למעלה משלושת אלפים שנה אחרי, אנו מוצאים את עצמנו במן 'ארץ מצרים' פרטית.
אנו חווים קשיים ומורכבויות, הרבה פעמים דברים לא הולכים בקלות. אך לפעמים המחשבות והדמיונות שלנו מעצימים את הבעיות הרבה יותר. אנחנו מתחילים לתת לקשיים שלנו כח עצום ורב. אנו מאפשרים לאתגרים שלנו להשתלט עלינו, לגרום לנו להאמין שהם חזקים מאיתנו בהרבה. שאין לנו סיכוי מולם.
הדרך היחידה להתמודד עם כל מה שסובב אותנו היא לעצור ולחשוב. לבודד את הבעיות מכל רעשי הרקע. לא לתת לרגשות ולדמיונות להשתלט עלינו ולנפח את הבעיה פי כמה וכמה מגדלה האמיתי. רק אחרי שנצא בעצמנו ממצרים, נוכל לפנות ולטפל בבעיה הקטנה שעוד נשארה – פרעה המלך שצריך לתת את האישור הסופי ליציאה.
•
אבל תכל'ס, איך עושים את זה? איך משתחררים מכל הרגשות השליליים והבעייתיים? איך יוציאו בני ישראל את עצמם ממצרים?
נחזור לפרשת השבוע.
מיד אחרי התשובה לשאלתו של משה התורה עושה הפסקה קטנה. התורה חוזרת ומתארת את שרשרת הדורות: אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם... תיאור ארוך ומפורט של השושלת המשפחתית המפוארת של מושיעי-ישראל, משה ואהרן.
מדוע? למה חשוב כל כך, דווקא כאן, לעצור את הכל ולחזור לשיעור היסטוריה?
מלבד זאת עלינו להבין נקודה נוספת. לאחר הפסוקים הללו, חוזרת התורה לנקודה בה עצרנו, לשאלתו של משה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה: (שם, ל). המפרשים מבארים כי זו אותה שאלה בדיוק ששאל משה קודם לכן. התורה חוזרת עליה כדי שנוכל לחזור לשלב בו עצרנו בסיפור.
אבל אם נשים לב, נראה שזו לא בדיוק אותה השאלה! כל החלק הראשון, הפתיח בו משה מדגיש שבני ישראל לא שמעו אליו, נעלם. פתאום החלק הזה כבר לא רלוונטי. פתאום החלק הראשון של השאלה כבר לא זקוק למענה. מדוע? כיצד נפתרה הבעיה הראשונה?
*
היריעה קצרה, אך המסר חשוב כל כך.
עם ישראל היו בבעיה. הם הרגישו עבדים אבודים. היה נראה להם כי כאלה הם וכאלה יישארו לנצח. והם היו חייבים להשתחרר מההרגשה הכובלת הזו. לא היה דרך שהם יצאו ממצרים אם הם ימשיכו להיות אזוקים בדימוי העצמי הנמוך והשפל הזה. זו הסיבה שהתורה עוצרת את הכל באמצע ואומרת רגע. עבדים? מושפלים? חסרי סיכוי? אתם יודעים מי אתם בכלל? בואו נחזור אחורה.
תיזכרו מהיכן באתם! תתעוררו! אתם ממשיכי-דרכם של השבטים הקדושים. השליחים שבאים להוציא אתכם הם המיוחסים והחשובים ביותר בעולם! אתם לא סתם אומה של עבדי-עולם, חסרי ישע, נדכאים וחלכאים. ממש לא! תתעוררו! אתם עם סגולה, אתם העם הנבחר!
אחרי הפירוט המדוקדק המתאר מאיפה באנו, שאלתו הראשונה של משה נפתרת מאליה. הם לא שמעו לך כי הם היו כבולים בידי עצמם. הם היו בקוצר-רוח ובעבודה קשה, הם לא היו מסוגלים לשמוע. אבל עכשיו הם ישימו לב. עכשיו, כשהם ישחררו את עצמם. עכשיו כשהם יזכרו מי הם בעצם, הכל יהיה יותר קל.
*
אם יום אחד אנחנו מרגישים קטנים ואבודים, אנחנו חייבים לעצור ולהיזכר מי אנחנו בעצם. אנחנו ממש לא קטנים. אנחנו ממש לא אבודים. אנחנו בני העם הנבחר. אנחנו גדולים ועצומים! ואם קמנו היום בבוקר זה אומר שיש לנו עוד שליחות לבצע. אם אנחנו עדיין פה בהכרח שהקדוש-ברוך-הוא מאמין בנו. אנחנו מסוגלים!
אחרי שנבצע את השלב הראשון של הציווי, אחרי שנשחרר את עצמנו מהכבלים האישיים שלנו, נוכל בקלות רבה בהרבה לטפל במה שנשאר מהבעיה.
בהצלחה!