סדר עדיפויות

בפרשת השבוע אנו לומדים על בקשתם המיוחדת של בני גד ובני ראובן:

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: (לב, א - ו)

משה אינו מתנגד לעצם בקשתם. הוא מקבל את הצעתם ומסכים עם רצונם לגור מעבר הירדן בשל המקנה הרב שלהם. התנאי אותו הוא מציב הוא רק שייקחו חלק במלחמת כיבוש הארץ.

מדוע העובדה שהם אינם מעוניינים להיכנס לארץ ישראל אינה מהווה סיבה לביקורת?

הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל מסביר ב'מכתב מאליהו' (ח"ב עמ' 254 ואילך) כי הם האמינו וידעו שתכלית עבודתם בזה העולם היא על ידי עבודת המקנה. הם מסרו נפשם וויתרו על חלק בארץ ישראל על מנת שיוכלו לקיים את תפקידם האישי בצורה הטובה ביותר, בלא חשש גזל המצוי יותר בתוך הארץ עצמה, אם יתגוררו בסמיכות לאחיהם.

עצם בקשתם הייתה נכונה והגיונית.

אך ישנה ביקורת קשה על צורת הבקשה.

רש"י מדקדק את לשון הבקשה: 'חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם' (פסוק טז).

כך גם על הפשוק במשלי 'נחלה מבוהלת בראשונה, אחריתה לא תבורך' (כ, כא) מסביר רש"י: 'שנבהל למהר וליטול תחילה כגון בני גד ובני ראובן שמיהרו ליטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. עשו את הטפל לעיקר וכו', ואחריתה לא תבורך שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים'.

עומדות כאן שתי טענות קשות, כשאחת, כך נראה, נגזרת מן השניה.

הטענה הראשונה מתייחסת לסדר העדיפויות. הבקשה אמנם צודקת, הצורך במגורים מעבר לירדן הוא צורך נכון ואמיתי, אך נראה שישנה בעיה בהעמדת הנושאים בפרופורציה הנכונה. ישנם כמה דברים שנזקקים לטיפול. דאגה לסביבת מגורים הולמת להם ולמשפחותיהם, מציאת מקור פרנסה הגון ועוד נושאים שונים שבני אדם המתכננים מקום מגורים חדש נצרכים להתעסק בהם.

מה קודם למה? עבודת הצאן חשובה עד מאוד. הפרנסה הכרחית ותפקידם על ידי הצאן קריטי גם כן. אך האם המרעה חשוב יותר מבעלי הצאן עצמם? ודאי שלא. לפני הדאגה לאמצעי העזר מסביב צריכה לבא דאגה להצלחת האנשים עצמם. דאגה לנשים ודור הצעיר. על עשיית העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר ביקרם משה רבינו. הכל נצרך, הכל חשוב, אך צריך לדעת איך מסדרים את הנושאים, מה קודם למה.

בפסוק במשלי אנו רואים מה הוביל לשיקול הדעת המוטעה: 'נחלה מבוהלת'. בהלה. מהירות. חיפזון.

'מיהרו ליטול חלקם'. כאשר דברים נעשים מתוך לחץ, מתוך חוסר מחשבה מספק, אזי סדרי העדיפויות עלולים להתבלבל. פתאום העיקר הופך לטפל והטפל הופך לעיקר. פתאום דאגה חשובה לצאן ומקנה משכיחה את הערך החשוב יותר, הדאגה לחיים עצמם.

במהלך חיינו אנו עומדים בפני סיטואציות שונות בהן קיימות התנגשויות בין ערכים שונים החשובים לנו.

בירושלמי מובא 'רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיא רבה הוו מטיילין באילין כנישתא דלוד. אמר ר' חמא בר חנינה לר' הושעיא "כמה ממון שיקעו אבותי כאן" אמר ליה "כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן". (שקלים, כד, א).

הם עוברים ורואים בתי כנסת מפוארים ורבי חמא מתפעל. הון עתק הושקע על מנת לפאר ולרומם את בית ה', על מנת להוסיף עיטורים וקישוטים שיבליטו את ייחודיותו של בית הכנסת, את פארו הרב של בית מקדש מעט.

אך ר' הושעיא אינו מסכים. הן אמת שהתוצאה המוגמרת יפהפייה. נכון שכך צריך להיראות בית כנסת. אך כמה עניים לא קיבלו תמיכה מחמת העובדה שהקופה ריקה כעת, כי בית הכנסת בשיפוצים? כמה אנשים נפחו את נשמתם רק בשל העובדה שעסקני העיר היו עסוקים במשימה אחרת, חשובה מאוד אך לא חשובה מספיק?

הדרך להעמיד דברים נכון היא רק על ידי חשיבה מעמיקה מוקדמת. על ידי התבוננות במהותו של כל רעיון וכל ערך, ולהעריך את חשיבותו של כל נושא כראוי. לפעול מתוך שימת לב ראויה, מתוך מחשבה ולא מתוך 'תבהלה'.

והמסר הזה מהדהד באוזנינו עד היום. לא ליטול חלילה נפשות בשביל לקדם ערכים אחרים, גם אם הם חשובים ונעלים. אנו חייבים לשים לב שכשאנו משקיעים בדבר אחד, שלא יבא אף פעם על חשבון דבר אחר, חשוב ממנו.