סופרים!

בפרשת השבוע אנו לומדים על החגים, מועדי ה'.

על פי דרכנו לקחת תובנות אקטואליות לחיי היומיום, אין מתאים מלעסוק במשמעותם של הימים שאנו עומדים בעיצומם, ימי ההכנה לחג השבועות.

רגילים אנו להתייחס לחג כאל חג 'מתן התורה', חג קבלת התורה מסיני. סביב זה מתרכזת עבודתנו ואנו משקיעים את מאמצינו בכך, גם לפני החג וכמובן גם בו עצמו.

אמנם, מעניין לשים לב לכך כי דווקא בתורה עצמה אין לכך אזכור! התורה אינה מציינת כלל את העובדה שביום זה ניתנה תורה! מדוע זה כך?

האמת היא, שהנתון עצמו, מועד נתינת תורה, שנוי במחלוקת בין האמוראים. אין לנו וודאות מתי התרחש האירוע הכה משמעותי וכה חשוב הזה. מדוע?

ה'כלי יקר' בפירושו עומד על כך ומלמד אותנו יסוד גדול וחשוב. התורה לא הייתה מעוניינת לייחד בפירוש יום ספציפי בו מקבלים את התורה. ייחוד יום כזה עלול היה ליצור את התחושה כאילו יש רק יום אחד בו ניתן לקבל את התורה, וזה לא נכון.  כל יום ויום צריכה להיות 'קבלת התורה' חדשה. בכל יום ויום אדם טועם טעם חדש בלימודו, משיג הבנות חדשות, וכל עבודת ה' שלו מתחדשת ומשתנה מיום ליום. אין יום אחד של קבלת התורה. כל יום. כל בוקר וכל ערב. כל הזמן. דינאמיות! עלינו למקסם את כוחותינו. להשקיע את כל מה שאנו יכולים. להתחדש בכל יום בעבודתנו ובמאמצינו. כך, בעזרת ה', נזכה להגשים את הייעוד העצמי שלנו ולהגיע לתכלית עבודתנו.

·

הבנו, אם כן, מדוע התורה אינה קוראת לחג על שם האירוע שהתרחש בו. אך השם שניתן לחג, גם הוא צריך ביאור. לכאורה, 'שבועות' אינו מתייחס כלל למשמעות החג. המילה 'שבועות' מהווה סיכום של התהליך אותו עברנו עד עכשיו, שבעת השבועות שספרנו עד היום. דווקא את יום החמישים איננו סופרים. נראה שהשם 'שבועות' לא קשור כלל ליום זה.

אך מתוך עיון בפסוקי התורה נראה שאכן כך מהותו של היום.  החג אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא בא כ'סיכום' לספירת העומר. לאחר שמושלמת הספירה הגיעה העת לקרבן שתי הלחם, לביכורים, וגם ליום חג.

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (ויקרא כג, טו-כא).

בזמנם, כשקידשו את החודשים על פי הלבנה, בהחלט לא היה תאריך קבוע לחג השבועות. ביום בו היתה נגמרת הספירה היו חוגגים את החג.

לומדים אנו מכך רעיון גדול. חג מתן תורה לא נקבע לזכר יום הנתינה, לכבוד קבלת התורה עצמה.

החג נקבע דווקא לזכר ההכנה וההתעלות שקדמה לקבלת התורה. התהליך אותו עברו מיום קבלת חרותם עד שהיו מוכנים להגשמת ייעודם, קבלת התורה עצמה. התהליך אותו התחילו 'ממחרת השבת', למחרת היום בו נראה שכבר הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, לאחר שהם קבלו את עצמאותם ואת חירותם, הם התחילו לספור. להראות ולראות שמבחינתם התהליך רק התחיל. מבחינתם, העצמאות היא רק דרך להגיע אל התכלית הנרצית, אל עבודת ה'.

'ממחרת השבת, כבר חגותם את חג חירותכם. כבר זכרתם לפני ה' את העצמאות שזכיתם בה 'בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ' נמצא שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות.

ואילו אתם – תראו עצמיכם רק בראשית ייעודכם הלאומי. תחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת'. (לשון רש"ר הירש בפרשתנו).

'ספירת העומר' היא העבודה הרצינית. ההכנה, העבודה, ההזדככות והעמל לקראת היכולת להיות חלק מעולם מקיימי המצוות, התורה לא יכולה הייתה להינתן לעם שלא עבר את תהליך העבודה המוקדמת, וכך גם לדורות אנו זוכרים ומשקיעים בחלק הזה. בחלק של ההכנה העצמית והעבודה היומיומית.

בצירוף עם דברי ה'כלי-יקר' בהם פתחנו, אין יום ספציפי שבו מקבלים את התורה. כל יום הוא יום חדש, כל יום צריך לעמול ולעבוד על מנת להיות ראויים ומוכנים לשמש ככלי קיבול להשפעותיה הגדולות של תורתנו הקדושה, וכחייל נאמן בצבא ה'.

עבודה זו נעשית באמצעות 'ספירה'. קביעת שם חדש וייחודי לכל יום בפני עצמו. היום לא דומה לאתמול, ומחר כבר לא יהיה לנו את היום. לכל יום יש משמעות בפני עצמו, לכל יום יש מספר אחר, שם אחר, ותכלית עבודה אחרת. בספרי החסידות יש המפרשים את הספירה גם במשמעות 'סיפור', כי שוב, לכל יום יש סיפור חדש. כל יום אנו כותבים את הסיפור של היום הנוכחי, ללא קשר למה שהיה ובלי לחשוב שיש לנו עוד ימים רבים לפנינו. ההכנה העצמית הנכונה לקבלת התורה היא בידיעה שאין יום מיותר. אין יום בו אין לנו תפקיד מיוחד. וכשנזכה להצליח לנצל את ימינו ואת שבועותינו נוכל להיות ראויים להתחיל ולקבל את התורה. מתוך סיכומם של 'שבועות' ההכנה, יכולים אנו לחגוג ולציין את 'קבלת התורה'.

וכעת יכולים אנו להבין גם את משמעות קרבנות היום.

 בפרשת ויקרא מלמדת אותנו התורה על האיסור להקריב שאור ודבש לפני ה': כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה': (ויקרא, ב, יא) רש"י מבאר שבמילת 'דבש' אין כוונת התורה לדבש דווקא, אלא לכל מתיקות הפרי.

ה'שאור' מסמל את התוספת, את ההחמצה. 'מי מעכב – שאור שבעיסה'. כל הרצונות הגופניים שלנו מתבטאים בשאור שהולך ותופח. ה'מתיקות', מבטאת אף היא רצון ליותר. להימשכות אחר רצונות הגוף שחפצים ביותר מהמינימום. כשמגיעים לבית המקדש, מקום בו אנו מבטלים את כל-כולנו לרצון הבורא, אין מקום לתוספות גשמיות. אין מקום להחמצה ולמתיקות שמגיעה מרצונות גופניים. מלבד – ביום אחד. מלבד בעצרת, חג השבועות. ביום זה מביאים אנו את שתי-הלחם, קרבן החמץ היחיד, ומביאים את הביכורים, הפירות העשירים במתיקות נפלאה. מדוע? מדוע ביום זה חורגים אנו מן הכלל המנחה אותנו בכל ימות השנה?

ההנאות בעולם נתנו לנו, לא כדי לגרות אותנו ו'להוציא לנו את העיניים', אלא כדי שנעשה בהם שימוש מושכל ונכון. שימוש נכון זה יכול להיעשות רק באמצעות 'ספר ההוראות', ספר התורה המדריך אותנו בדרכנו בעולם הזה.

בחג השבועות, אנו מציינים את מוכנותנו לקבלת התורה. וכעת, עם ספר הדרכה זה אנו מגיעים ומכריזים כי מעתה יש באפשרותנו ליהנות כראוי מזה העולם. ביום קבלת-התורה אנו מראים כי באמצעותה אנו מסוגלים ויכולים לקבל את ההנאות שיש בעולמנו, כאמצעים וכמסייעים לעבודת ה' נכונה.

כמובן, איננו הופכים את ההנאות למרכז חיינו. איננו משועבדים לרצונות הגוף ולחשקיו, אך עם ההכנה הנכונה לקבלת התורה ועם הדרכותיה והכוונותיה אנו מסוגלים גם ליהנות מכל הטוב שהשפיע עלינו השי"ת בעולמו.