סיכום שיעור
בשני מקומות מלמדת אותנו התורה את מצוות שמיטת הקרקעות. בפרשת משפטים שבחומש שמות, ובפרשתנו, פרשת בהר שבחומש ויקרא. שנת השמיטה המבוארת בפרשת משטים אינה נותנת דגש על עצירת המלאכה בשדה בשנה זו.
המצווה נכתבה כחלק מסדרה של הוראות משפטיות-ממוניות ושמיטה מצטרפת לאותה רשימה:
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ (שמות, כג, י).
קיימת הוראה משפטית לאדם שיש בבעלותו שדה. אחת לשבע שנים צריך בעל השדה להפקיר את קרקעותיו ולהעניק לעניי העם גישה חופשית לפירותיו ולתבואתו. כך מסכם זאת הרמב"ם:
'שצוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתנו כולם לכל אדם, והוא אמרו יתברך והשביעית תשמטנה ונטשתה' (ספר המצוות מצווה קלד).
לעומת זאת, בפרשת השבוע היחס למצוות השמיטה הוא אחר לחלוטין. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ (ויקרא, כה, ד-ה).
הדגש כאן הוא קודם כל על 'שבת לה''. מצוות השמיטה אינה רק חובה-אזרחית, אלא היא דרך לזכור את בורא עולם ואת הנהגתו. העובדה הזו נלמדת מתוך שביתה מוחלטת ועצירה של עבודות בשדה. אמת, הנהנים מכך הם האביונים, כפי שממשיכה התורה ומסבירה, אך זוהי תוצאה של פעולת השביתה. עיקרה של מצוות השמיטה המופיעה כאן, בחומש ויקרא, היא מצווה של שבת לה'. עצירת המלאכה והעבודה ויצירת 'שבת' קרקעית, אחת לשבע שנים.
'שצוונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית והוא אמרו יתברך בחריש ובקציר תשבות. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים ואמר שנת שבתון יהיה לארץ' (ספר המצוות, מצווה קלה).
שתי מצוות, שני מקורות, שני יסודות.
•
עמדנו לא אחת על ההבדל בין חמשת החומשים.
חומש שמות הוא חומש בו עם ישראל הופך לעם.
בחומש זה הציוויים ההוראות מלמדים כיצד יש לחיות כעם. זו הסיבה שחומש זה מלא במצוות של 'בין אדם לחברו' ואף במצוות שיש בהם כמה ממדים, הדגש שניתן בחומש שמות הוא על השורש החברתי, על חיי העם.
חומש ויקרא עוסק בקשר הפנימי של עם ישראל עם אלוקיו. דרך המשכן, הקרבנות ומלאכת הקודש לומד העם כיצד ליצור את הקשר הפנימי והעמוק עם ריבון העולמים.
בחומש שמות, חומש ה'עם', מלמדת התורה את דיני ה'רעות' שבשמיטה. שם אנו לומדים כי בשנת השמיטה אחינו מעוטי היכולת מוזמנים לאכול ולשבוע כאוות נפשם. יסוד הנתינה שעומד בבסיס יצירתו של עם-ישראל מקבל שם דגש מיוחד.
לעומת זאת, בחומש ויקרא שעוסק בקשר שלנו עם מי שאמר והיה העולם, אנו עוסקים במישור הזה של המצווה. כאן אנו מתמקדים ביכולת שלנו לחוות וליצור משמעות פנימית עמוקה לעבודת הכפיים היומיומית.
ברגע שאנו עוצרים – על פי ציוויו של הא-ל – ממלאכתנו, אנו מעידים כי גם בשנים בהם עמלנו ועבדנו, אדון הכל נכח במעשינו. כאשר אנו ממתינים לאישור לעבוד בקרקע שלנו, אנו מצהירים שהבעלים האמיתי הוא א-ל אדון על כל המעשים.
זו הסיבה שמצוות השמיטה חוזרת בשני המקומות הללו. כל חומש מלמד יסוד אחר והמצוות המופיעות בו מתאימות לפי הקו העיקרי שעובר לאורך החומש כולו.
•
המסר העולה מכאן הוא חשוב ויסודי.
חומש ויקרא נתפס במחשבה ראשונית כחומש בעוסק בקשר פנימי שיכול להתבצע רק בתוככי משכן ה'. המחשבות האוטומטית על חומש ויקרא הם מחשבות על קרבנות ועבודת כהונה. אך לאורך החומש כולו מלמדת אותנו התורה כיצד נוכל להגיע ליעד של 'ושכנתי בתוככם'.
לא רק במקדש ובמקומות העבודה, אלא בתוככם, בליבו של כל אחד ואחד. יחד עם ההוראות המלמדות אותנו כיצד לעבוד את ה' בביתו ובמשכנו, חומש ויקרא מלמד אותנו כיצד להפוך את ליבנו למשכן ה'.
פרשיות ויקרא וצו אכן עוסקות בעיקר בקרבנות ובעבודה בבית ה'. בפרשת שמיני מתחיל המעבר, אחרי חנוכת המשכן אנו עוברים לפירוט גסטרונומי של המותר והאסור באכילה, פרשת תזריע עוסקת בדיני יולדת – הוראות אלוקיות כיצד יש להתייחס לפעולה שמתבצעת באופן טבעי. בהמשך הפרשה אנו לומדים על היחס הנכון לדיבור סתמי בין אנשים, דרך נגע הצרעת שבא על אנשים שאינם מחשיבים את דיבורם בחשיבות הראויה. פרשת מצורע מציעה דרך תיקון ובנייה, עוסקת במסרים העולים מנגע דומה שמופיע בבית ומסיימת בדיני טומאה וטהרה – של האדם האינדיבידואל. בפרשת אחרי-מות אנו לומדים כיצד אדם, בשר ודם, יכול להתקדש ולהיכנס אל קודש הקדשים, מהו המקום הנכון של הקרבנות בחיינו (איסור שחוטי חוץ) ועל אכילת בהמות (כיסוי הדם). בסוף הפרשה אנו לומדים על קידוש חיי החומר (איסורי העריות). פרשת קדושים מלמדת אף היא את דיני הקדושה; בחיי היומיום. מצוות רבות המלמדות כיצד נכון לנהוג כפרט וכחברה. בפרשת אמור אנו לומדים על הדרך של שלוחי-העם, הכהנים, להיות ראויים למעמדם, על הדרך בה יש להתייחס לקרבנות ועל חגי ומועדי ישראל בהם כל יחיד מתקדש מהמקום בו הוא נמצא. פרשת בהר חותמת את הלימוד הזה בשיעור על בעלותו של אלוקים על נכסינו הגשמיים ואילו פרשת בחוקותי עוסקת בעיקר בכדאיות של הפנמת השיעור הארוך של חומש ויקרא.
הלימוד המרכזי מחומש ויקרא הוא שכל אדם יכול להפוך לאיש-קדוש.
עבודת ה' אינה נשארת בין קלעי החצר ויריעות המשכן.
חומש ויקרא מעניק הדרכה כיצד חיי היומיום יכולים להפוך למרוממים ונעלים. כיצד הזמן, המקום והאדם עצמו הופכים להיות קדושים, מכוחה של מחשבה נכונה ועבודה ראויה.
הלואי ונזכה!
חזק חזק ונתחזק!