עם כל הכוח!
בפרשתנו אנו לומדים על הקריטריונים הדרושים עבור תפקיד ה'כהן הגדול'.
וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם: (כא, י).
מה פירוש 'גדול מאחיו'?
מבארים חז"ל במדרש כך:
'למה נקרא שמו כהן גדול? שהוא גדול בה' דברים: בחכמה, בכח, בנוי, בעושר ובשנים. בנוי - שהוא נאה מאחיו. בכח - שהוא גיבור. בא וראה אהרן, כשהניף את הלוויים, כ"ב אלף הניף ביום אחד! כיצד היה מניפם? מוליך ומביא מעלה ומוריד. הוי שהיה גדול בכח' (ויקרא-רבה, כו, ט).
נראה כי כח פיזי היה חשוב מאוד עבור קבלת התפקיד.
זהו אינו התפקיד היחיד בו דרוש כח גופני. גם על הנבואה לומדת הגמרא בנדרים (לח, א) כי 'אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור', וההוכחה לכך היא ממשה רבינו שהצליח לתפוש ולהשליך את שני לוחות הברית, למרות כובדם העצום.
מדוע? מה מקום יש לשרירים ולכח, בתפקידים רמים ונשגבים כל כך?
אם נשים לב לדוגמא אותה נוקטים חז"ל לכוחו העצום של אהרן, הרי שנתפלא עוד יותר.
ביום ההנפה הונפו עשרים ושניים אלף לוויים. כל אחד הונף למעלה ולמטה, קדימה ואחורה.
גם אם אהרן עמד ועשה את זה יממה רצופה, אין אפשרות טכנית להספיק כל כך הרבה אנשים. זה בלתי אפשרי. ברור, אם כן, שנעשה כאן נס. ברור שהדבר לא נעשה בכחו של אהרן לבד. מדוע, אם כן, משתמשים חז"ל במקרה זה כדוגמא לכחו הרב? הכל נעשה בידי שמים!
על מנת לבאר זאת, פותח הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בהסבר על הגבורה הנפשית. על מאמר חז"ל 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו' (אבות, ד, א). לכאורה, מקשה ר' חיים, אין דרך מציאותית לכבוש את היצר. כך למדנו בגמרא בקידושין (ל, ב) 'אלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו'. אין אופציה טכנית לכבוש את היצר, ללא סיוע ממרומים. אם כך, מדוע הכובש את יצרו נקרא גיבור? הוא לא עשה זאת בכוחות עצמו?
ההסבר לכך פשוט. ודאי שלתכלית הסופית אדם לא יכול להגיע לבד, בלי עזרה. אך בשביל שיסייעו לו מהשמיים, בשביל שהקדוש-ברוך-הוא יעזור לו, צריך האדם למקסם את יכולותיו הוא. הוא צריך להתאמץ ו'לתת את כל מה שיש לו' כדי להצליח. אחרי שהוא עושה את כל מה שהוא יכול, הקב"ה מסייע לו להתקדם ולנצח, בדברים שאי אפשר להצליח בלי עזרה כזו. תפקידו של האדם – להתאמץ ולייחד את כל כוחותיו ויכולותיו. כשהוא עושה את המקסימום מבחינתו – מוסיף לו ה' את היכולת להתגבר ולנצח.
כך, מסביר ר' חיים, יש להבין את סיפורי הגבורה המתוארים על משה ואהרן. 'אין התואר של גיבור ניתן לבעל אגרוף בעלמא'. יכול להיות אדם שהוא בריון, אך אין בכך כל מעלה. ה'גיבור' עליו אנו מדברים כאן הוא אדם שיתכן שבעצמו אין לו כח לסיים את הפעולה. אבל הוא מתחיל, ומרכז את כל כוחותיו על מנת להצליח. הוא מתאמץ ככל יכולתו. עושה דברים שנראים שלעולם לא יגיעו לתכליתם. אך כיון שהוא יודע שהדבר מוטל עליו, הוא מתחיל. הוא עושה את מה שהוא יכול. לגבי כל היתר, ה' יעזור.
כך מצינו גם בהקמת המשכן כאשר ההקמה נקראה על שם משה למרות שבסופו של דבר המשכן הוקם מאליו. כיון שבמשכן השקיע משה את כל כוחותיו ומאמציו, העובדה שהסיום נעשה בידי שמים אינו מקהה כהוא-זה מכך שמשה הוא זה שהקים את המשכן. בכוחות עצמו.
***
אנו עומדים בימי ההכנה לזמן מתן תורתנו.
פרשת השבוע מלמדת אותנו על המועדות, ובין הדברים אנו לומדים גם על חג השבועות.
והנה, פלא! רגילים אנו להתייחס לחג כאל חג מתן התורה, חג קבלת התורה מסיני, וסביב זה כל עבודתנו ומאמצינו לקראת יום זה ובו עצמו. אך בתורה עצמה אין לכך אזכור! התורה אינה מציינת כלל את העובדה שביום זה ניתנה תורה! ובאמת, הנתון עצמו, מתי ניתנה תורה, שנוי במחלוקת בין האמוראים. אין לנו וודאות מתי התרחש האירוע הכה משמעותי וכה חשוב הזה. מדוע?
ה'כלי יקר' בפירושו עומד על כך ומלמד אותנו יסוד גדול וחשוב.
התורה לא הייתה מעוניינת לייחד בפירוש יום ספציפי בו מקבלים את התורה. ייחוד יום כזה עלול היה ליצור את התחושה כאילו יש רק יום אחד בו ניתן לקבל את התורה, וזה לא נכון. כל יום ויום צריכה להיות 'קבלת התורה' חדשה. בכל יום ויום אדם טועם טעם חדש בלימודו, משיג הבנות חדשות, וכל עבודת ה' שלו מתחדשת ומשתנה מיום ליום.
אין יום אחד של קבלת התורה. כל יום. כל בוקר וכל ערב. כל הזמן. דינאמיות!
עלינו למקסם את כוחותינו. להשקיע את כל מה שאנו יכולים. להתחדש בכל יום בעבודתנו ובמאמצינו. כך, בעזרת ה', נזכה להגשים את הייעוד העצמי שלנו ולהגיע לתכלית עבודתנו!