ענין של מבט

כאשר אנו רואים מקרה מסוים, סיטואציה כל שהיא מתרחשת לנגד עינינו, אנו נוטים לפרש ולהסביר אותה לעצמנו, אפילו בלי לשים לב.

בפרשיות השבוע אנו עדים לניתוח מוטעה של מצבים שונים, ניתוח מוטעה שהביא לתוצאות הרות גורל עבור עם ישראל.

בפרשתנו מדגיש רש"י את העובדה כי קרח פקח היה. קרח היה אדם חכם ומבין, ולמרות זאת עשה שטות זו. מדוע?

עונה רש"י בשם המדרש: 'עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט. וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו, כולם מתנבאים ברוח קודש שנאמר "כל אלה בנים להימן". אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום? לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט "אשר יבחר ה' הוא הקדוש" טעה ותלה בעצמו. ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה'.

לכאורה, על פי הנתונים שראה קרח, לא היתה כאן שטות. הוא צדק לחלוטין. מדוע ממשיך רש"י, וממשיכים חז"ל, לכנות זאת 'שטות'?

לא היה הבדל בין הנתונים שראה משה לנתונים שראה קרח.

ההבדל היה בפרשנות לנתונים אותם ראו. קרח ראה ברוח הקודש שושלת גדולה יוצאת ממנו, והוא לא פירש את הנתונים נכון. הוא חשב שזה אומר שלא יקרה לו כלום. פרשנות מוטעית, ואיזו תוצאה איומה.

ומשה? משה היה רואה. הוא ידע איך לראות. לא רק מה לראות.

וזו השטות הגדולה. לפרשן נתונים על פי נטיות לב, ולא לשים לב שהפרשנות אינה אובייקטיבית, זו שטות נוראה עם תוצאות הרות אסון.

והאמת היא שכל צורת ההתקוממות והמחלוקת נעשו בצורה כזו. נאזין לדבריו של קרח כפי שהם מובאים במדרש, ונשים לב ליסוד זה החוזר על עצמו.

"ויקהל עליהם קרח. מה עשה? כינס את הקהל והתחיל לומר להם דברי ליצנות. ואמר להם: אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות. והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. באת לזרוע, אמר לה: לא תזרע כרמך כלאים. באת לקצור, אמר לה: הניחי לקט ושכחה ופאה. באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.

מה עשתה? מכרה את השדה. ולקחה כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן. בא אהרן אחיו ואמר לה: תני לי את הבכורות. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן הגזיזה גזזה אותן. אמר לה: תני לי ראשית הגז. אמרה אין בי כוח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחט אותן בא ואמר לה: תני לי זרוע ולחיים וקיבה. אמרה לו אף כששחטתי אותן לא ניצלתי מידם? הרי הן עלי חרם! אמר לה: תני אותם לי שנ' כל חרם בישראל לך יהיה מיד נטלן והלך לו והניחה בוכה היא ושתי בנותיה. כל כך הן עושין ותולין בהקב"ה. מיכן שהיה ליצן".

קרח מגיע לעם ישראל, ובסיפור ציורי מתאר להם את תלאותיה של אישה המבקשת בסך הכל להתפרנס מיגיע כפיה ולפרנס את שתי בנותיה.

מסקנת חז"ל מתיאורים אלו הינה 'מכאן שהיה ליצן'. הוא לא היה שקרן. הסיפור יכול היה להתרחש, אך הוא היה ליצן, כי ליצנות לוקחת נתונים ומשווקת אותם בצורה הפוכה מהמטרה. אך את המבט הנכון על המצוות הללו דורשים חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני איוב): א"ר ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת: "כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו". ורוח הקדש צווחת: מי הקדימני ואשלם? מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מל לבנו עד שלא נתתי לו בן? מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית? מי עשה מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי הפריש פאה עד שלא נתתי לו שדה? מי הפריש תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן? מי הפריש בכורות ומעשרות וקרבנות עד שלא נתתי לו צאן?

בת קול יוצאת ומעמידה את הפרופורציות הנכונות. מישהו חושב שהוא עשה משהו מיוחד כאשר הוא מקיים מצווה? הרי את הבסיס עצמו הקדוש ברוך הוא נתן בטובו, כל מה שיש לנו הגיע מאיתו יתברך, ומתוך מתנותיו הורה לנו ה' להקדיש חלק למצוותיו.

כך גם בטענתם 'כי תשתרר עלינו גם השתרר'. התורה מעידה על משה כי הוא היה העניו מכל הארץ. איכה זה יכול היה קרח לטעון דווקא עליו כי משתרר? שוב, אנו מוצאים את העיוות המגיע מתוך מבט עקום, דווקא את הפעולות שביטאו את ענוותנותו הרבה של משה, ציין קרח כפעולות המסמלות גאווה ושתלטנות.

את אותו המסר נוכל גם ללמוד מהמרגלים בפרשת שלח. כאשר מרגלי משה יצאו לתור את הארץ, לאורך כל הדרך לוו בניסים גלויים. על מנת שיושבי הארץ לא ישימו לב למרגלים, דאג השי"ת להרוג את גדולי האומה כך שבני הארץ יוטרדו בהלוויותיהם ולא יתבוננו באורחים המשונים. ברם, אחת מן הטענות אותם הפנו המרגלים כלפי הארץ היא כי 'ארץ אוכלת יושביה היא', היכן שלא הלכנו, ראינו מתים ולוויות. לאורך כל הדרך, תוך עיון במדרשים ובדברי חז"ל, מוצאים אנו את השימוש הציני אותו עשו דווקא בדברים שנעשו לטובתם, אותם הציגו כחסרונות וכדברים שאמורים להלחיץ את העם.

אך בהתבוננות בהפטרת פרשת שלח, נשים לב להתנהגות הפוכה בדיוק. מרגלי יהושע יוצאים לדרכם, בטרם הצליחו להיכנס לעיר, כשהם עוד בבית בתוך החומה, כבר הגיעו סוכני המלך לברר את טיבם של האורחים בבית רחב הזונה. ברור היה כי מערכת המודיעין של מלך יריחו עובדת היטב. דרך ההימלטות היחידה שעמדה בפניהם הייתה השתלשלות מהחומה, בדרכם של הנואפים שפוקדים דרך קבע את משכנה של רחב. תוך ביזיון זה, ומבלי שהצליחו להיכנס כלל אל הארץ, הם נסים מרודפיהם ומתחבאים כמו בשדה במשך שלושה ימים, עד שאנשי המודיעין הפסיקו לחפש אחריהם. טראומה כזו אמורה הייתה לשתק אותם לחלוטין. בהסתמך על תקדים מרגלי משה שדרכם הייתה סלולה, הדרך קפצה להם ואף אחד לא ניסה להרוג אותם ולמרות זאת הצליחו להוציא את דיבת הארץ רעה, היינו מצפים שתוצאות הריגול הנוכחי יהיו גרועות בהרבה. אין מצב להיכנס, הכל סגור ומתוכנן, המצב אבוד! אך לא. את הביקור הם מסכמים במילים קצרות 'כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל ישבי הארץ מפנינו'.

הכל ענין של מבט.

•

בספר החינוך (מצווה ת"ח), מלמד אותנו המחבר כיצד זכו שבט לוי למעלתם הרבה:  ועל השבט הזה הנבחר נאמר 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו', כלומר: שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת, ולא יטה לבם אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחה, וכל שכן אהבת שאר בני אדם.

היכולת להתנתק מרגשות סובייקטיביים ולראות את הנתונים בצורה הנכונה. באובייקטיביות. אדם שמערב אמוציות וסנטימנטים, מאבד את האוביקטיביות שלו וממילא גם הצורה בה הוא לומד את הנתונים הופכת להיות בעייתית. עלינו לזכור זאת בכל פעם בה אנו משוכנעים ש'ראינו' ו'שמענו'. לפעמים יוצאים מנקודת מוצא שונה, וכל התמונה משתנית.

בהצלחה!