שימו לבבכם

בפרשת השבוע אנו קוראים על מכות מצרים הראשונות, המכות הפותחות את התהליך הארוך עד לשחרורם המלא של ישראל ממצרים. 

לאורך תיאור המכות מושתלות 'תובנות' שונות, תובנות שערכם ומשמעותם ממשיכות ומלוות אותנו גם הרבה אחרי שהמצרים טבעו בים סוף והפכו להיסטוריה. 

אחת הנקודות המעניינות נלמדת מאופן ביצוע המכה השביעית, מכת ברד. מכה זו הגיעה למצרים לאחר שש מכות קשות וכואבות. שש מכות בהם למדו אל נכון כי משה יודע על מה הוא מדבר וכשהוא מבטיח שהולך להיות משהו לא נעים, זה בהחלט מה שקורה. 

לפני שמכת ברד מתחילה, משה מציע פתח מילוט לעם המצרי: 

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ: (ט, יט) 

היחידים שיינזקו, אומר משה כשהוא מציג את תחזית המכה, הם אלו שיימצאו בחוץ, בשדה. הללו שיישארו בביתם, לא יזנקו כלל! ההיגיון אומר כי לאחר ניסיונם הברור עם משה ואמיתות דבריו לא יהיה אחד שישאיר משהו בחוץ, מי כסיל וירצה לאבד את ממונו? 

אך למרבה הפלא מספרת התורה כי אכן, היו שהשאירו את בהמותיהם ומקניהם בחוץ: הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה: (שם, כ-כא) 

כיצד זה יתכן? כיצד אפשרי שאנשים שראו איך כל משפט שמשה אומר מתממש מיד, לא חשבו שהם עלולים לסכן את ממונם אם אכן ישאירו את עבדיו ומקניהם בשדה? 

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מתמקד בנקודה זו ומפנה את תשומת ליבנו להגדרה המיוחדת אותה מגדירה התורה את אלו שהשאירו את קנייניהם בחוץ. 'אשר לא שם ליבו'. 

אנשים שאמנם ידעו, הבינו וראו כיצד דברי משה מתגשמים, אך הם לא הפנימו את הדברים. לא שמו לב לעובדות. 

מהו ההסבר? כשאנו לומדים דברים, מנתחים ומחכימים מתופעות מסוימות, ישנם שתי מערכות בתוכנו האמורות להפנים את הנתונים. מערכת השכל ומערכת הרגש. למרות שבמבט ראשון איננו מבדילים בין השתיים, ואני מניחים כי מה שהבנו בהיגיון מופנם אצלנו גם בלב, האמת היא כי דבר זה אינו נכון כלל. אם לא נתאמץ להרגיש את ההבנות השכליות שלנו, אנו עלולים להישאר חכמים מאוד אך חלולים בהחלט. 

כך מזהירה המשנה באבות: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". אדם שמלא וגדוש בתוכן, אך במעשיו הוא רחוק מידיעותיו ומחכמתו, סופו שיאבד אף את חכמתו. 

מדוע אכן זה כך? מדוע אם לא נפנים את הדברים ונתרגם אותם למעשה אנו עלולים לאבד גם את יתרון הידע והחכמה? הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר (בספרו מכתב מאליהו ח"ד עמ' 10) מעורר לתכונה הקיימת בלב האדם. כאשר אדם משיג דבר מה בשכלו אך אינו מעביר את הדברים למעשה, הרי שרושמם העז של הדברים מתפוגג וממילא מתייחס הוא אל הדברים בשויון נפש. 

לעיתים ההשגות הם כה גבוהות עד שהלב אינו מסוגל להבינם, ומשום כך הידיעה השכלית רק מזיקה וממעטת את ההשפעה על הלב. 

כך מסביר הוא לדוגמא את דברי חז"ל (חגיגה טז א) 'כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות, בקשת, בנשיא ובכהנים'. 

'והענין הוא שבהסתכל האדם יותר מדאי על דבר נעלה ונשגב נעשה לו כחולין כי הראיה היתרה פוגמת את ערנות השגת הלב והיינו עיניו – עיני ליבו – כהות'. 

'ערנות הלב' מתפוגגת כאשר אדם רגיל להתחכך עם השגות מרוממות ולהעביר אותם הלאה, בלי להתקדם כלל למעשה. 

יכול יהודי להכיר את כל ספרות המחשבה בעל פה, לצטט רעיונות עמוקים והבנות מפליאות, אך אם לא התרגל לתרגם את תורתו למישור המעשי, הוא עלול להישאר רחוק מאוד. בלי שום דבר ביד. הצורה היחידה בה ניתן להעביר רעיונות מהשכל אל הרגש, והפנים ידיעות למישור המעשי, היא על ידי פעולות אקטיביות. 

בציווי האמונה מורה התורה 'וידעת היום', הכר את ההוכחות השכליות, תגיע אל האמונה מתוך ידיעה והבנה, אך מיד 'והשבות אל לבבך' העבר את הדברים אל הלב, אל התחושות. 

כיצד? מסביר בעל ספר החינוך (מצוה כה) 'קובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשמקיים בדברי פיו מה שליבו גומר'.

 התפקיד שלנו הוא להקפיד ל'ממש' כל הבנה למעשה בפועל, לוודא כי אנו יודעים כי רעיון נחמד ששמענו לא יוסיף לנו באמת אם לא ננסה למצוא איך להשתמש בו מיד בחיי היום-יום, רק אם נדע תמיד להשתדל להתקדם בכל דבר 'למעשה' נצליח באמת להמשיך לעלות ולהתעלות.