אור של חינוך
שתי מצוות יהודיות מתקיימות בהדלקת נרות. נרות שבת ונרות חנוכה. חז"ל בגמרא מותחים קו בין שתי המצוות הללו, ומשווים את השפעתן על חינוך הילדים:
אמר רב הונא: הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת, כג, ב).
דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור' על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה. (רש"י).
השילוב של נרות השבת המאירים את הבית אחת לשבוע, יחד עם נרות החנוכה הדולקים בבתינו במשך שמונה ימים, מבטיח ילדים תלמידי חכמים. נרות המצווה מביאים אל הבית את אור התורה.
מדוע? מה מייחד את מצוות ההדלקה? מה גורם לכך שיש בכוחה של רגילות במצוות אלו להביא לתוצאות מרנינות בגידול הילדים?
על מנת להבין זאת עלינו לפתוח בהבנת הדומה והשונה בין שתי המצוות המיוחדות.
ההבדל הראשון והבולט לעין בין נרות השבת לנרות החנוכה, הוא המקום בו מוצבים הנרות. נרות השבת ניצבים בגאון בתוך הבית, הם נועדו להאיר את הבית פנימה, להרבות שלום-בית ותחושת שמחה בתוך בתי המגורים. נרות החנוכה, לעומתם, פונים אל החוץ. ההלכה אוסרת אפילו ליהנות מאורם, 'אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד'. הנרות מונחים בדלת הבית או בחלון הפונה אל החוץ, הנרות אינם מאירים אל יושבי הבית, אלא בני הבית מדליקים את הנרות לכיוונם של העוברים והשבים.
הבדל נוסף הוא באיכות הנדרשת עבור הנרות. בעוד בנרות שבת יודעים אנו כי ישנה רשימה מפורטת של מה מותר ומה אסור 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין', בנרות החנוכה נפסקה ההלכה כי 'כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה' (שו"ע, או"ח, תרעג, א). גם אם השמן אינו דולק יפה, והפתילות לא בוערות כראוי, ההדלקה כשרה. מעיקר הדין, כל דבר עובד בשביל נרות חנוכה.
אך לא רק שההלכה אינה דורשת שהנרות ידלקו בצורה יפה ומכובדת, חלק מהתנאים בהכנת החנוכיה להדלקה נראים כהתייחסות קצת פחות מכבדת. אלו המדליקים את הנרות בדלת מקפידים להדליק בגובה נמוך מהמקובל – פחות מעשרה טפחים. גובה זה מוכר כגבול תחתיו השכינה אינה שורה – 'מעולם לא ירדה שכינה למטה' (סוכה, א, ה). לא זו בלבד, הצד שבו יש להדליק את הנרות הוא צד שמאל, הצד שנחשב כשלילי יותר, טוב הרבה פחות.
מדוע דיני נרות החנוכה שונים כל כך מנרות השבת?
*
את ימי החנוכה אנו מציינים לזכר נצחון המכבים על היוונים.
המלחמה בין ישראל ליון לא הצטמצמה למאבק נגד האיום הקיומי הגשמי. המלחמה היתה רעיונית.
לאורך הדורות היהדות היא זו שהביאה את בשורת החכמה לעולם. החינוך לידע ולחכמה, למחשבות על משמעות החיים ולפילוסופיות משנות חיים הגיע מהיהדות. אבל יחד עם הנחלת החכמה הביאה היהדות גדרים וגבולות. אין משמעות לחכמה אם היא לא משנה את החיים עצמם. אין מקום לפילוסופיות ולתובנות מעוררות השראה אם צורת החיים אינה משתפרת, אם ההתנהלות אינה הופכת לטובה יותר.
היונים הגיעו עם רעיון חדש. חכמה לא מחייבת. הגות ועיון ללא קו מנחה, ללא נקודת מוצא וללא רצון לנקודת סיום, מחשבה וחכמה רק לשם התענוג האינטלקטואלי.
ההתייחסות לחכמה כיעד בפני עצמו ולא כאמצעי עבור מטרות מרוממות יותר הופכת את המקצוע כולו לקל בהרבה וממילא גם מושך מאוד. הידיעה כי מסקנות מרחיקות לכת לא יחייבו הסקת מסקנות אישית גורמת לכך כי החוויה האינטלקטואלית תקרוץ להרבה יותר אנשים. היא לא מתאימה רק לאנשים שמסוגלים לעזוב חיים שלמים מאחוריהם ולהתחיל מסלול חדש שנראה היה להם נכון יותר. מעכשיו היא מתאימה גם לאנשים שלא רוצים לעשות שום דבר אחרת, סתם, ליהנות והחשיבה ומהידע הכללי.
מלחמת היונים התמקדה בטשטוש. טשטוש גבולות המותר והאסור, טשטוש גבולות הראוי והבזוי, טשטוש גבולות מוחלט.
לאחר הדלקת הנרות בבית אנו שרים על מעללי היוונים. בתוך הדברים אנו אומרים את המשפט הבא: 'ופרצו חומות מגדלי, וטמאו כל השמנים'. הם לא שברו את החומות ולא ניפצו את כדי השמן. הם פרצו פרצות בחומה, בטלו את הגבול, הפסיקו את ההפרדה. אין בעיה בחומה שנמצאת ליופי, יש בעיה בחומה שמפרידה. אין בעיה שנרות דולקים בבית המקדש, יש בעיה שהשמן צריך להישאר נפרד וטהור. חומה פרוצה? שמן טמא? למה לא. נחמד לשמור על פולקלור, על מנהגים מעוררי נוסטלגיה. אבל למה להפריד בין קודש לחול? למה לנתק בין הפנים לחוץ?
לראשונה בהיסטוריה עמדה היהדות מול מלחמה באלו שלוקחים את מצוותיה ומעקרים אותן מתוכנן וממטרתן. לראשונה בהיסטוריה אנו מוצאים יהודים רבים שהרעיון החדש מצא חן בעיניהם והם בחרו להצטרף לאידיאולוגיה שנגד. יהודים שהתייוונו. איננו מכירים 'מתפרסים' שהצטרפו לבני פרס או 'מתרואמים' ששילבו זרועות עם אנשי רומא. רק מתייוונים היו לנו בכל שנות הרדיפה, כי היוונים בעצם קראו להולכים בדרך התורה: קחו לכם את מה שנעים ונוח ועזבו אתכם מקשיים וממהמורות!
המלחמה היהודית התמקדה במסר הזה. חובה לשמור על גבולות. חובה לשמור על הפרדה בין החוץ לפנים. אין דבר שהיהדות לא נותנת לה מענה, ואין תחום בחיים בו אפשר להתנתק מהליכות והלכות התורה הקדושה.
חכמת התורה אינה עניין להשתעשעות אינטלקטואלית הנשארת בין כותלי האקדמיה או המוסד בו מלובנים המחשבות וההגיגים. דברי התורה והנהגותיה מלווים כל אחד גם הרבה אחרי שהוא סוגר את ספר למודו. גם כשאדם אוכל, גם כשאדם מתלבש ואפילו כאשר הוא נפנה לצרכיו, מלווה אותו חכמת התורה עם הוראות והנחיות מעשיות. דרך סדורה להפוך לאדם טוב יותר.
נרות החנוכה עומדים על הפתח שבין הפנים לחוץ. הם מאירים מהמקומות הפחותים והלא-נחשבים, מאותם המקומות ששכינה אינה יורדת אליהם וההתייחסות אליהם היא כמקומות שליליים וחסרי תקווה. ובכך הם קוראים לכל יהודי ויהודיה בעולם שתי קריאות משולבות:
אחת – אין מקום רחוק! אין מקום שאור היהדות אינו מגיע אליו. אין פינה, שכוחה ככל שתהיה, שאינה יכולה להיות מוארת באורה של תורה. לא משנה מה נתוני הבסיס, גם אם השמן לא טוב והפתילה מעלה עשן, המקום נמוך וחשוך והכל מרגיש כאילו קמנו על צד שמאל – התורה נותנת פתרון. חומה ואורה של תורת ישראל מלווים כל אחד ואחת, בכל סיטואציה ובכל מצב.
שתיים – כדי להתחיל, חובה לשרטט גבולות. חייבים לדעת מה בחוץ ומה בפנים, מה מתאים לרחוב ומה שייך לבית. אנו לא מתעלמים מקשיים, לא חושבים שהכל נחמד ונוח, אבל בראש ובראשונה מוכרחים למתוח קו ברור, הפרדה חד משמעית. מה ששייך לחוץ לא נכנס פנימה בשום אופן, ומה שצריך להיות בפנים לא זולג החוצה.
החינוך הראשוני הוא זה. על מנת לחנך את ילדינו כראוי, ועוד קודם, על מנת לחנך את עצמנו כראוי עלינו להחדיר את המסרים החשובים הללו. עלינו להפריד לחלוטין בין החוץ לפנים. לגדור את ביתנו ולהפוך אותו למבצר. מבצר של חום ואור, מנותק לחלוטין מהקור החשוך שנמצא שם בחוץ.
אחרי שהבית גדור כראוי מגיע תורם של נרות השבת. של התאורה הפנימית בתוך הבית. בתוך הבית אין מקום לאור של 'בערך'. איננו מספקים בפחות מהטוב ביותר. בתור הבית צריכה לבעור אש של אהבה ואכפתיות, בעירה של טוב והנאה. הבית צריך להאיר באור יקרות של תורה ומצוות, לתת את ההרגשה הטובה ביותר לכל מי שנמצא שם בפנים. כל מי שנכנס אל הבית, גם אם הוא אורח וודאי אם הוא דייר קבע, צריך להרגיש שהוא נמצא במקום הטוב והנכון ביותר עבורו.
אם נצליח לבנות את ביתנו בצורה כזו, אם נצליח לשרטט את הגבולות בצורה הברורה ביותר, אם נדע להאמין שבכל מצב זה אפשרי ואם נשכיל למלא את ביתנו באור שופע, ודאי שנסכה להבטחתם של חכמינו: הוויין ליה בנים תלמידי חכמים.
חנוכה שמח!