חושך

 "וחושך, זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל.  (מדרש רבה, בראשית, ב ד). 

מדרש זה, תמוה עד למאוד. 

ראשית, המדרש מונה את סדר הגלויות על פי הפסוק בבראשית, וההגדרה המוענקת לגלות יון הינה "חושך". לכאורה היו גלויות אחרות שמתאימות הרבה יותר להגדרה זו, בל נשכח שבתקופה זו בית המקדש עמד על תילו, ישראל היו ישובים על אדמתם, הן אמנם, נגזרו גזירות, גזירות לא נעימות וקשות, אבל חושך? במה התייחדה גלות יון שדוקא בה העדר האור בלט כל כך? 

שנית, "שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיו אומרים כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק ונחלה". 

היונים הרי גזרו ברשעותם על המילה, על החודש, על השבת, על לימוד תורה, גזירות אלו לא המחישו את עצמת הרוע של גלות יון, דוקא הגזירה הזו, שבעינינו נראית משנית בחומרתה, היא זאת שמבטאת את הגלות, מדוע? מה כה נורא בגזירה זו, יותר מאיסור ברית מילה? יותר מאיסור לימוד תורה? 

שלישית, גזירה זו בעצמה, מעוררת תמיהה. ניתן ליבנו למשפט אותו הצטוו לכתוב על קרן השור: "אין לנו חלק – באלוקי ישראל". אין כאן הכחשה או כפירה במציאות האלוקית, אין כאן הודעה בנוסח אין אנו מכירים בקיומו של אלוקי ישראל, אדרבה, משמע שהם מודים שהוא קיים, אך – אין לנו חלק בו. איך ניתן לומר דבר כזה? הרי הכרה במציאותו פירושה הכרה בעובדה שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות, איך ניתן להכיר בזה מחד, ומאידך להכריז כי אין לנו חלק בו? זו סתירה מיניה וביה! 

*

בכדי להבין זאת, נקדים להבין את הרעיון שעמד מאחורי גזירה זו. השור, בזמנם, שימש ככלי תחבורה מרכזי, עימו נשאו משאות, עמו חרשו בשדה, הלכו עמו ממקום למקום, היכן שהלך אדם, הוא ראה שור. בשוק – שוורים, בשדה – שוורים, ברחוב – שוורים, ומחלון ביתו – עוד שוורים. כתיבת מסר לעם על קרן השור, משולה להדבקת "סטיקר" על מכונית בימינו. המסר מחלחל פנימה לאט לאט, וככל שאדם נפגש בזה יותר, זה חודר פנימה עוד ועוד. 

כמדומה, שכאשר התוודעו היהודים לגזירותיהם של היונים, לא עמדה חומרת גזירה זו בשווה עם חומרת הגזירות האחרות, בזמן של מלחמת קיום על עקרי הדת, מי נותן את ליבו לדברי הבל ורעות רוח, ובפרט, הלא אין חשש שמאן דהו יתקלקל כתוצאה מקריאת משפט זה, הוא הרי לא הגיוני, סותר במשמעותו.

אפשר אפילו, שגזירה זו – המטופשת לכאורה – נראתה כקרן אור בתוך ים גזירותיהם של היונים, תחושה שכנראה הם לא כאלה חכמים כמו שהם אומרים, אם הם דורשים דרישות כה משונות. 

מקיום ציווי זה הם נזהרו, אך להזהיר גדולים על הקטנים – מ"שמירת עינים" מכתובית זו? לא בוער. 

אכן, בחודש הראשון כל יהודי שראה את המשפט הזה מילא פיו צחוק, אולי אפילו זרק בדיחה לזה שעמד לידו, בחודש השני כבר לא צחקו כמו בהתחלה, אבל עדיין חייכו קלות. 

אבל בחודש השלישי אפילו חיוך לא עלה. 

וזו היתה מטרתם של היונים. 

להיות מסוגל לעבור, לראות סתירה פנימית – ולהמשיך הלאה. הבטן לא מתהפכת! אפשר להתקדם! כשאדם לא נזעק כאשר הוא נפגש בסתירות הוא עומד על פתחו של מדרון! 

שני אנשים עוברים במבוך, הראשון עובר אותו בקלות, נזהר מכל מכשול ומוקש, אך השני נופל נכשל ונחבל. כיצד זה יתכן? התשובה פשוטה, אחד עובר אותו באור והשני בחושך, המבוך הוא אותו מבוך, המכשולים הינם אותם מכשולים, אך זה שעבר באור ידע להבדיל בין הדרך הטובה לזו שאינה, ידע להיעזר במסייעים ולהתרחק מהמפריעים. לעומתו, ההולך בחושך, לא ידע להפריד, לא ידע להבחין, משום כך, נפל. 

מטרת היונים היתה לכבות את האור. להוריד את המתג. הם לא שינו את היהודים עצמם, הם סך הכל טשטשו את הגבולות, הכל יכול ללכת עם הכל, גם דברים שסותרים בעצמותם, זה בסדר, אפשר לחיות עם סתירות, אפשר לערבב, לא צריך לשמור על ההבדלים, זהו חושך. טשטוש ובלבול. 

מטרה זו בולטת בכל גזירותיהם, הם גזרו על המצוות שנועדו לשמור על ההבדל בין ישראל לעמים – ברית הקודש, השבת – אות ברית ביני ובין בני ישראל, וקידוש החודש עליה נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". לבטל את המפרידים, לטשטש את הגבולות. הם לא החריבו את בית המקדש – הם העמידו בו צלם, תבואו לבית המקדש, אבל למה שהוא יהיה רק מקום לעבוד את ה'? תעבדו שם עוד אלוהים ח"ו. "ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים", הם לא נתצו את החומות לגמרי, הם פרצו בו פרצות, הם לא גנבו את השמן, הם טמאו אותו. רוצים להדליק מנורה – למה לא, אבל אל תהיו מופרשים, אל תהיו מובדלים, כולם עם כולם (אפשר להבין לפי זה מדוע לאחר הניצחון נזהרו שלא להדליק את המנורה בטומאה למרות שטומאה הותרה בציבור, כיון שזאת היתה נקודת המלחמה, לשמור על הטהרה וההפרשה). 

כעת, יתיישבו השאלות שהצבנו בראשית דברינו. "וחושך – זו גלות יון", אכן! זו מהותה של גלות זאת – החושך והבלבול, וכיצד – על ידי המחשבה הפנימית שניתן לחיות עם סתירות, המאבק העיקרי שלהם היה במישור הפסיכולוגי, ומשום כך הוא מבטא יותר מכל את החושך שבגזירה, המופרכות של גזירה זו היא זו שהעניקה לה את משמעותה ההרסנית.

*

מעתה, נוכל לטעום טעם חדש בתפילת ההודיה המיוחדת "על הניסים" בה אנו מודים על המלחמות. לכאורה צריך ביאור מה יש להודות על מלחמה? יש בהחלט מקום להודות על הניצחון, על הניסים ועל הנפלאות, אבל להודות על מלחמה? מה ענין יש בזה? 

הערה נוספת יש להעמיד, על שם עמנו, עם "ישראל". בפרשת וישלח אומר המלך ליעקב "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל", לכאורה, אמור היה המלאך להעניק ליעקב שם לזכר נצחונו ויכולתו במאבק. מדוע נקרא על שם ה"שרית" – נלחמת? מדוע נקבע שם עמו על שם המלחמה ולא על שם הנצחון? 

עוד צריך להבין, הרי אי אפשר לומר שמלחמה זו הסתיימה בניצחון מהדהד, סוף סוף יעקב יצא נכה ומוכה בגיד הנשה, מדוע שמנו נישא על שם מלחמה זו? 

לאור האמור נוכל להבין זאת היטב. מהותו של עם ישראל הוא ההבדלה וההפרשה מהאומות, וכדי לשמור על הטהרה הזו מוכרחים להלחם. להגן מבית ומחוץ על הגבולות והחומות, לשמור לבל יטשטשו המפרידים ולבל יאוחדו השונים. 

מודים אנו לה' על שזוכים אנו לאורך הדורות להלחם על הבית, לשמור ולהכיר את השונות והמובדלות שמייחדת אותנו, גם כשזה לא נראה טוב, ארבע מאות ילדים וילדות קופצים למים בימי נבוכדנצר, אלף ילדים נשרפים במערה בימי היונים, אלפים עולים על המוקד בידי האינקוויציה ושישה מליון נרצחים בשואה. אנו סופגים מפלות, נראה שאנו מפסידים, אבל אנחו לא נכנעים, לא נטמעים באומות, נלחמים על מהותנו – ישראל. 

הלקח אותו עלינו לשמר מימים אלו, הוא מחויבותנו הנצחית להבדלה וההפרשה. נבחרנו מכל העמים להיות עם סגולה, ונקראנו על שם המאבק התמידי לשמר זאת.

חנוכה שמח!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.