כאן שואלים שאלות!


שואלים שאלות

את הסימן העיקרי של ליל הסדר 'מגיד', אנו פותחים בהוראה מעניינת. 'וכאן הבן שואל'. 

למרות העובדה שהערב הזה מיוסד על מצוות התורה 'והגדת לבנך' –הגדה של האב לבן, ולמרות שאנו מתעתדים תיכף לתאר ולספר את סיפור יציאת מצרים בעצמנו, אנו מבקשים מהבן לפתוח ולהרצות את שאלותיו. 

ושאלותיו – מקיפות כמעט את כל מצוות הלילה, מצה ומרור, הטבלה כפולה, הסיבה, הילד שואל על הכל! מדוע עושים זאת בצורה כזאת? למה איננו פותחים בעצמנו בהסבר מקיף על הלילה ומשמעותו? בלילה זה אנו חוגגים את יום היותנו לעם, את העבדות החדשה שלנו לבורא עולם ואת השעבוד המוחלט שלנו, כפרט וככלל, לקיום מצוותיו. 

לפני שאנו מתחילים בפירוט ובהסבר עבדות זו אנו מבקשים להעביר מסר ברור: היהדות, מעודדת שאלת שאלות. היהדות אינה מבקשת מבני עמה לעצום עיניים ולעשות טקסים מיסטיים חסרי הסבר, לכל דבר יש סיבה ולכל מצווה יש טעם, וכולם מוזמנים לבא לשאול ולברר. 

כמובן שאין הכוונה, חלילה, שכל אחד עושה רק מה שהוא מבין. אנו מחויבים בכל המצוות כולם גם בלי להבין, אך לכל דבר יש הסבר. 

ארבעת הבנים

בלילה הזה, בו אנו מניחים את יסודות הדת לנו ולבנינו, הרי שהשאלות שנשאלות מתייחסות גם הן לעיקרי הדת. את השאלות ואת צורת ההתייחסות אליהם מלמדת אותנו התורה במספר מקומות, ארבעה מקומות אותם בעל ההגדה חילק לפי סוגים של בנים. אך כשנלמד יחד את השאלות והתשובות נראה שלכל אחד מאתנו יש מקום ללמוד ולהפנים את כל הנקודות והיסודות הללו. ·

 כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל: 


שאלת החכם

 חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן: 

החכם, שאלתו מפורטת ומעידה על ידע נרחב. הוא מכיר את סוגי המצוות, הוא מכיר את המצוות עליהם למדנו את טעמיהן ואת המצוות המוכרות לנו כ'חוקים', הוא למד כבר את פרטי המצוות ודיניהן. כעת הוא מגיע ושואל, למה? למה הקב"ה ציווה אותנו בכל זה? מהי המטרה הסופית של כל המצוות? כאשר התורה הקדושה מלמדת את התשובה היא מפרטת מאוד: 

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ: (דברים, ו, כא – כה)

 כאן התורה כותבת את המפתח. את התשובה הראויה לרמתו הגבוהה של החכם. "ויצוונו ה'... לטוב לנו כל הימים". המטרה האמתית של כל המצוות, סיבת היותנו כאן וסיבת בחירתנו לעם ה' היא על מנת שיהיה לנו טוב. כי האדם לא נברא אלא – להתענג וליהנות. להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. זוהי התשובה לשאלתו הספציפית של החכם, ביחס למצוות הפסח, וזו גם התשובה הכללית, לכל מצוות השי"ת. לטוב לנו כל הימים. 

הדבר מדוקדק גם במשפט הסיום של התשובה, "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" השורש ש.מ.ר. בלשון הקודש פירושו המתנה וציפיה. כך מצינו ביעקב 'ואביו שמר את הדבר', כך מופיע אף בהגדה 'ברוך שומר הבטחתו לישראל'. כאשר אדם מכיר את טעמן הטוב של המצוות, ממתין ומצפה לקיימן בשמחה, אזי 'צדקה היא לו', סיבה לקבלת שכר, לזכות לטוב האמיתי. 

כך אנו עונים לחכם בהגדה, 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. הטעם הטוב של המצוות נשאר בפינו, קרבן הפסח נשאר עמנו הלאה. המצוות מלוות אותנו ומלאות את חיינו בטוב מושלם, טוב שבשבילו אנו כאן ועבורו אנו מקיימים את כל מצוות התורה. 

אבחנה מעניינת אותה מציב הרב וינברג זצ"ל, ה'שרידי אש', מתייחסת להבדל הניסוחי בין התשובה כפי שהיא מופיעה בתורה, לבין התשובה כפי שבעל ההגדה סידר שנאמר לבנינו. התשובה אותה כותבת התורה מתמקדת יותר בפן ההשקפתי, ההתבוננות הרחבה בטעם המצוות ובמשמעות החיים. 

לעומת זאת, בעל ההגדה מפנה את עיקר התשובה לפרטים ההלכתיים, עד 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן' שזו אחת ההלכות האחרונות שנאמרו על ליל הסדר. 

ההדגשה העולה מתוך שילובן של שתי התשובות היא העובדה שאין קיום לאגדה בלא הלכה ואין בסיס להלכה בלא אגדה. 

על אדם לדאוג תמיד לשלב כאחד את שני המקצועות הללו. לדקדק ולדעת את המעשה אשר יעשה, את כל פרטי ההלכה ואת כל דקדוקי המצוות אך מאידך חובה להתמיד ולשנן את 'יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה', לברר ולאמת אצלו את העומק והכוונה בכל מצווה ומצווה. 


שאלת הרשע

 רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל: 

הרשע מגיע מכיוון אחר לגמרי, מה העבודה הזאת לכם, את קיום המצוות הוא אינו משייך כלל להשי"ת. אפשר לשמוע בשאלתו ניסיון להפריד בין השחרור והיציאה ממצרים לבין המצוות שאנו עושים כתוצאה מכך. שלא כמו החכם שהדגיש בשאלתו כי הקב"ה הוא המצווה ושאלתו היא מדוע הקב"ה ציווה, הרשע מפנה את השאלה לעובדים בלבד, הוא בעצם שואל 'די, השתחררנו כבר, למה אתם ממשיכים לעבוד?'. והתשובה הברורה היא 'בעבור זה עשה ה' לי' – בעבור שאקיים מצוותיו. לא ניתן לבצע הפרדה בין היציאה מעבדות לבין מחויבותנו בקיום המצוות. כל סיבת יציאתנו ממצרים הייתה בשביל שנקיים את המצוות ומשום כך אנו מחויבים בהן, השחרור נעשה בתנאי שנקיים את חוקי ה'! כך מדגישה התשובה 'אילו היה שם לא היה נגאל', מי שלא יצא ממצרים בשביל עבודת הא-ל, לא השתחרר. לא היה טעם בכך. ושוב, התשובה מתייחסת לעבודת הפסח, לקרבן ולמצוות היום, אך מגיבה היא גם לכל התרסה שהיא, ביחס לכל מצווה בתורה. איננו מתנדבים או עושים טובה למישהו כאשר אנו מקיימים מצוות. 'בעבור זה עשה ה' לי' השתחררנו תוך הבטחה כי נקיים את הוראותיו של הבורא. מחויבים אנו לקיים את המצוות מכוחה של אותה התחייבות היסטורית שרק מחמתה יצאנו מעולו של פרעה. גם כאן נוכל לשים לב שהפסוק אותו בוחר בעל ההגדה לצטט במענה לשאלת הרשע אינה התשובה המופיעה בתורה. התשובה הכתובה בתורה במענה לשאלת 'מה העבודה הזאת לכם' היא: 

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (שמות, יב, כז)

 יתכן שאפשר להבין כי המסר הנוקב אותו אנו מלמדים את הבן הרשע בהגדה מתחדד בצירוף תגובה זו. הרי ליציאה מעבדות לחירות קדמה הקרבת קרבן 'פסח-מצרים', מצווה שקדמה לגאולה על מנת שלבני ישראל תהיה מצווה כלשהי בזכותה יכולים יהיו להיגאל. כך אנו מזכירים לבן זה, לא רק שהתנו עמנו בעל פה את היציאה בכך שנעבוד את ה', אלא שאף הוטל עלינו לבצע פעולות שיוכיחו את רצינות כוונותינו. עצם היציאה הותנתה בביצוע פיזי של מעשה מצווה. 

אך מלבד התשובה המרכזית שלמדנו כעת, יש דבר נוסף שמתרחש כאן, בשאלה ובתשובה. בעל ההגדה מדייק את לשון השאלה 'לכם ולא לו' - לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. 

את המילה 'לכם' מדייקים חז"ל במקומות שונים כפונה אל פרטים. 'ולקחתם לכם- לקיחה לכל אחד ואחד', 'וספרתם לכם- ספירה לכל אחד ואחד'. פנייתו של הרשע יכולה להתפרש גם היא, כתמיהה אישית. 

מה העבודה הזאת לכם – לכל אחד ואחד. עם ישראל נגאל ככלל המורכב מפרטים רבים, על מנת להגיע למטרה השלמה על כל אחד להשקיע בעצמו באופן פרטי, לכל אחד יש תפקיד ומטרה מיוחדת ורק מכלול מצטבר של כולם יוצר את התמונה השלמה. 

אמירתו של הרשע 'העבודה הזאת לכם' מבטאת זלזול במשמעות של הגאולה העצמית של כל יהודי. בשאלתו הוא מתייחס לטקס כולו כאל טקס זיכרון למאורע עתיק, שחרור של עם לפני אלפי שנים. ואם כך, מדוע כל אחד ואחד חוגג את החג ומקריב קרבן בעצמו? לזכר אירוע מהעבר די אם יעשו משהו סמלי אחד עבור כולם. 

וכך מבאר הספורנו את שאלתו: 'למה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור?'. 

התשובה אותה עונה התורה, מתייחסת ליחס האישי אותו קיבל כל יהודי ביציאת מצרים, כל בית סומן, כל יהודי קוטלג כבן לעם הנבחר, העם נבנה מתרומתו הייחודית של כל אחד ואחד בפני עצמו. 'הוצרך כל אחד להקריב כי הנס נעשה לכל יחיד בפני עצמו ולא לציבור בכלל', דברי הספורנו.

 לכל יחיד ויחיד נעשה נס אישי. וזהו גם נוסח התשובה אותה אנו עונים בהגדה 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לי. כאיש פרטי. משום כך בלילה זה יש דין מיוחד של 'חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. שלא כמו במצוות אחרות בהם אנו מזכירים שעשה ניסים לאבותינו, כאן, כאשר אנו מציינים את התהוותו של העם, שומה על כל אחד להכיר בערכו העצמי, ובנחיצותו לקיום העם כולו. 


מדוע נקרא החג 'פסח'

 כעת נוכל להבין מדוע מכל הניסים שהתרחשו במהלך יציאת העם ממצרים נבחר דווקא הנס של הפסיחה על בתי אבותינו להיות הנס על שמו נקרא החג ועל שמו אנו קוראים את קרבן היום. 

הלא, לכאורה חג הפסח הוא חג של יציאת מצרים. ביציאת מצרים היה חלק שנקרא 'עשרת המכות'. הניסים כולם נעשו לעם ככלל, לבני ישראל כולם. לא מצאנו את הייחודיות של הפרטים, של האיש הבודד. אך בפסוח הא-ל על בתי אבותינו אנו רואים את החשיבות שהיתה לכל אדם אינדיבידואלי. כמו בפינצטה ליקט בוראנו אחד לאחד, יהודי ליהודי, על מנת ליצור את העם. הציבור לא היה שלם בלי פלוני זה ובלי אלמוני ההוא. נס ה'פסח' מבטא במלוא העוז את החשיבות האישית של כל פרט בתוך הכלל.

לעיתים, עלול להרגיש אדם קושי עם הציווי 'חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. עלולה להתגנב תחושה כאילו 'העם כבר קיים, היהדות כבר עומדת, הכל היסטוריה. כיצד אוכל להרגיש כאילו יצאתי בעצמי ממצריים?'. אך כעת אנו יודעים להרגיש כי כיוון שכל אחד ואחד חשוב בפני עצמו, הרי שגם אילו לא היינו יוצאים ממצרים באותו הזמן, הרי שנצרכת הייתה 'יציאת-מצרים' פרטית עבור כל אינדיבידואל. כל אחד יכול להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים כיון שלו בעצמו יש חשיבות ותועלת מיוחדת. בלעדיו- יציאת מצרים לא היתה יוצאת לפועל! 

שאלת התם

 תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: את שאלתו של התם מעמידה התורה על מצוות פטר חמור. 

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: (שמות, יג, יא-טו)

התם מתבונן, ורואה מצווה נעשית לנגד עיניו. הוא אינו מבין. מאליה קמה שאלתו – מה זאת? מה קורה פה? 

התשובה שאנו עונים לו היא הסבר ברור על המצווה הזו, ויהרג ה' כל בכור, על כן אני זובח כל פטר רחם. 

כמו במצווה זו, מלמד אותנו בעל ההגדה, גם בכל המצוות. בראש ובראשונה שואל התם: מה זאת? מה טעם המצווה? 

על כל מצווה צריכים אנו לענות את הטעם וההסבר, לדעת מה עושים ומדוע. כשם שאת שאלותיהם ותשובותיהם של החכם והרשע למדנו כמתייחסים למצוות כולם ולא רק כלפי המצווה עליה נשאלה השאלה, כך גם את שאלתו של התם, נוכל להבין כפניה על כל ציוויי התורה. סיבת היותנו עובדי ה' ומקיימי מצוות. מה זאת? שואל התם בתום, הוא אינו מתריס כפי שהרשע עשה, הוא פשוט רוצה להבין. אליו צריך לדבר בשפה אחרת, לא בשפת ה'אתה חייב' ו'אין לך ברירה', אלא לספר לו על הניסים אותם ה' עשה בשביל להוציאנו מבית עבדים, לפרט על ה'חוזק יד' ועל המופתים הגדולים. כך, מתוך תחושה של התפעמות ושמחה, הוא יבין וירצה לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב, מתוך הודיה ושמחה על כל הטוב אשר ה' השפיע לעמו ומתוך ההתבוננות באהבה הרבה אותה אהבנו ה'. 

שאלת ה'מלומדה'

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

את הבן הרביעי התרגלנו לדמיין כסוג של ילד קטן חסר דעה. אך מעיון בדברי המפרשים ניכר שבכלל לא אליו הכוונה. ה'שאינו יודע לשאול' הוא האדם העושה את מצוותיו 'מלומדה', מגיל אפס הוא חונך לעשות מצוות, ועד היום הוא מבצע את אותם הפעולות מבלי לחשוב עליהם ועל עצמו. הוא 'אינו יודע לשאול', הוא לא יודע לעצור ולהתבונן, הוא לא מבין שהמצוות כולם נועדו כדי להוביל אותו וכדי לקדם אותו למטרה, הוא פשוט עושה וזהו.

 במידה מסוימת, הוא קצת מזכיר לנו את הרשע. גם הוא אינו רואה קשר בין המצוות לבין יציאת מצרים או לבין הבורא. הוא עושה את מה שהוא התרגל לעשות וממשיך הלאה בחיים, בלי לבדוק במה הוא השתנה ומה התווסף לו.

 כיון שכך, התשובה שהוא מקבל מבוססת על אותו הפסוק שאנו עונים לרשע. גם לאדם זה אנו מפטירים כי אילו היה שם לא היה נגאל כיון שאין בצע באדם שמקיים מצוות ביבשושיות ובלי טעם. אך כיון שהוא אינו מתריס אלא פשוט נרדם, בתשובתנו אנו מבקשים ממנו לפתוח את העיניים.

 בהגדות המודפסות המילה 'יכול' פותחת פסקה חדשה. נראה שסיימנו עם התשובות לבנים ואנו עוברים לסיפור יציאת מצרים. חלוקה זו תמוהה.

 ראשית, את מקורות החיוב לספר ביציאת מצרים למדנו בהגדה לפני ארבעת הבנים, אם לימוד זה עומד בפני עצמו, מדוע לא צורף ללימודים שנלמדו שם? חוסר הבנה נוסף שקיים בצורת קריאה זו עומד לנגד עינינו כאשר אנו שמים לב כי דרכה של ההגדה לצטט פסוק ורק לאחר מכן לנתחו. כאן, אם איננו מחברים בין הפסוק ללימוד, מתחילה ההגדה מיד עם הלימודים, מדוע? נראה כי 'יכול מראש חודש' הוא המשך ישיר לחינוך אותו אנו מחנכים את ה'שאינו יודע לשאול'. 

הבט, אנו אומרים לו, כאשר אנו אוכלים את המצה והמרור אנו מקפידים לספר בד בבד את סיפור היציאה ממצרים, אין שום עניין ללעוס מצות ועלי חסה אם זה לא מוביל להבנת יציאת מצרים והקשר שלנו עם השי"ת. כל פעולה שאנו עושים צריכה להגיע עם הבנה, עם ידיעה ברורה ועבודה פנימית שתקדם אותנו להתקרב לה'. 

לפני כל מצווה שאנו מקיימים מוטל עלינו להבין מה אנחנו עושים ולמה. לא לבצע פעולות טכניות יבשות אלא לחבר אותם עם הרעיון העומד מאחוריהם. עם הכוונה והמטרה של כל מצווה ומצווה. 

·

 כעת, נוכל לסדר את התשובות לבנים הקטנים שמסתובבים בתוכנו אנו. בתוך כל אחד מאתנו יש חכם קטן, רשע קטן, תם קטן וגם 'שאינו-יודע-לשאול' קטנצ'יק. אנו תמיד צריכים לזכור- את המצוות אנו חייבים לעשות, כי זה היה התנאי בעבורו יצאנו ממצרים, גם בלי להבין וחלילה אפילו בלי לרצות, אנחנו חייבים לעשות את המצוות (כך אנו עונים לבן הרשע שבתוכנו). 

אבל, כשנתבונן בטוב שהקב"ה עשה לנו ביציאת מצרים, נראה שבלי קשר לחיוב הטכני, אנו רוצים לעשות זאת מרוב הודיה והכרת הטוב, כמה שהוא אוהב אותנו אנו מחזירים לו אהבה על אהבתו (וזה לתם הקטן שמנסה להבין). 

אך בעיקר, אנו יודעים כי כל המצוות מטרתם לעשות לנו טוב, שנזכה להגיע לעונג והאמתי והסיבה שהקב"ה נתן לנו תורה ומצוות היא כדי 'לזכות' לזכך אותנו ולגרום לנו לזכות לטוב האמתי (זו כבר הרמה הגבוהה, התשובה לחכם שבנו). 

ואם נשים לב שיש דברים שאנחנו סתם עושים נדע למהר ולבדוק, לפתוח ולחפש, כי כבר למדנו מהתשובה לבן הרביעי שהמצוות באות לקדם אותנו, ואם לא נדע איך, איך נתקדם? 

·

 חוץ מהמסקנות העיקריות הללו, ליקטנו גם תובנות נוספות בצורת קיום המצוות. מהתם למדנו לבדוק את טעמי המצווה, לחקור כל דבר למה הוא ומה הוא בכלל, מהתשובה לחכם הפנמנו כי תמיד צריך לשלב את ההלכה עם האגדה, לדעת את ההשקפות אבל לזכור לעשות הכל בפועל, ומהדברים שנאמרו לרשע אנו מסיקים שלכל אחד יש תפקיד וכל אחד צריך לדאוג למלא את תפקידו בשלמות כדי ליצור את הפאזל הנפלא הזה של כלל ישראל. 

·

 הלוואי שנזכה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.