קשה עלי פרידתכם

והנה, הגענו אל האחרון שבסדרת חגי-ישראל. שמיני-עצרת, שמחת-תורה.

את שלושת-הרגלים התחלנו בחודש האביב, חג הפסח שחל בט"ו לחודש ניסן. כעת, עם בא החורף, אנו נפרדים מרצף-החגים שליווה אותנו לאורך הקיץ ומסיימים בחג-אחרון:

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא, כג, לו):

מבאר רש"י: עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם.

חג מיוחד זה דורש הבנה.

ראשית, גם לחג הפסח יש 'עצרת', חג השבועות. אך בחג הפסח לא מצאנו את נימוק-קושי-הפרידה. מדוע דווקא בחג הסוכות מבקש הקדוש-ברוך-הוא מבניו להישאר עמו יום נוסף? 

שנית, מתבקשת מאליה השאלה: במה יסייע יום נוסף? אם עכשיו קשה להיפרד, מחר בערב יהיה קשה לא פחות. כיצד יום נוסף פותר את הבעיה?

בנוסף, יש להעמיד תמיהה בסדר הפסוקים. הפסוקים אותם ציטטנו בראש המאמר מופיעים בחומש ויקרא. בחומש דברים התורה חוזרת ומצווה על שלושת הרגלים. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ: שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם (דברים, טז, טו-טז):

כאן, אין אזכור לשמיני עצרת. בפרשה זו התורה אינה מזכירה כלל את היום השמיני של חג הסוכות. למעשה, חג-שמיני-עצרת מופיע רק פעמיים בתורה.  מדוע?

חומש דברים, הוא החומש בו אנו מתכוננים לכניסה לארץ ישראל, התורה מלמדת אותנו כיצד להתרומם מחיי-הגשם אל חיי הרוח. 

שם, בחומש דברים, זמני החגים אינם מתוארכים על פי לוח השנה אלא על פי תקופות פעילות השדה. 'חודש האביב', 'מהחל חרמש בקמה', 'באספך מגרנך ומיקבך'. מתי בדיוק זה יוצא בלוח? כרגע זה לא רלוונטי. חומש דברים מלמד את החגים כחלק מההתנהלות השנתית. כאשר מגיע האביב יש לזכור את ה' שנותן את כל השפע. כאשר אנו קוצרים את פרי ידנו עלינו להביא, בראש ובראשונה, קרבן לה' וכאשר אנו אוספים את התוצרת אל הבית יש לשמוח עם השי"ת במקום בו יבחר.

שלוש פעמים בשנה יש להגיע לבית המקדש. בשלושת התקופות המשמעותיות עלינו לעצור ולזכור מהיכן הכל מגיע ומה מקור השפע. בשלושת הרגלים הצטווינו לפעילות-אקטיבית. שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך. כל אחד מחגי ישראל מגיע להעביר מסר מסויים, ובכל אחד מהחגים אנו פועלים, באמצעות מצוות היום, להחדיר אל ליבנו את המסר.

חומש ויקרא בכללותו, מדבר על הקשר הקרוב שבין ה' לבני ישראל. בחומש זה אנו לומדים על קרבנות, מנחות ונסכים ועל המצב המיוחד של 'ושכנתי בתוכם'.

בחומש זה אנו לומדים על מימד אחר בחגי-ישראל: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא, כג, ב).

בפרשה זו מודגשים התאריכים שוב ושוב. 'מועדי ה''. המילה 'מועד', שלא מופיעה כלל בפרשת החגים בחומש דברים, חוזרת על עצמה לאורך כל פרשת-המועדים בחומש ויקרא. בחומש זה עניין ה'מועד' והזמן הוא חשוב מאוד. 

הפסוק 'אשר תקראו אותם' מלמד אותנו על הכח של עם ישראל בקביעת המועדים. את לוח הזמנים להתוועדות עם ה' במועד אנו קובעים, כאשר תאריכי-החגים בלוח השנה שלנו נקבעו בתורת ה'. השילוב הזה מעיד על הרצון המשותף לבוא ולהיוועד יחד, בנים עם אביהם. עבדים עם מלכם. 

כאן אין איזכור לחיוב להגיע פיזית אל בית ה'. כאן עיקר עניינה של הפרשה סובב סביב קרבנות החגים 'אשה ריח ניחוח לה''. 'אשה' משמעותו קודש לה' (עיין בדברי הרמב"ן, ויקרא, א, ט).  הקרבנות שעולים כליל לה' בזמן ההתוועדות שלנו עם ריבון העולמים מביעים את הקשר הפנימי והאיתן שלנו עם אבינו שבשמים.

מוצאים אנו כי חגי ישראל סובבים סביב שלושה צירים: הציר ההיסטורי – זכר ליציאת מצרים. הציר התקופתי – על פי עונות השנה והתקדמות התבואה בשדה. ציר הקשר בין הבורא לעמו – הבא לידי ביטוי בקרבנות ובקביעת מועדים קבועים. שלושת הצירים הללו קיימים בפסח, בשבועות ובסוכות. 

לאחר סדרת החגים הזו פונה השי"ת – כביכול – לבניו ואומר: אחרי כל החגים, לפני שנפרדים, עשו חג נוסף שיהיה רק אני ואתם. רק הציר השלישי והחשוב ביותר – הקשר בין עם ישראל לריבון העולמים.

שמיני עצרת אינו מסכם רק את חג הסוכות. הוא מופיע כ'רגל בפני עצמו' לאחר כל הרגלים, אך הוא מופיע בחומש רק פעמיים, בחומש ויקרא ובחומש במדבר, ורק בפרשות המסדרות את המועדים על פי דיני הקרבנות שלהם.

בחג זה אין מצוות מיוחדות. לא דגשים 'תקופתיים' ולא דגשים 'היסטוריים'. רק קרבנות. ביטוי של הקשר העמוק הקיים בינינו לבין בורא עולמים. 

הקשר הזה בא לידי ביטוי בכל יום ויום בחיינו. התורה והמעשים הטובים שאנו מקיימים בכל חיי-השיגרה שלנו הם הם הביטוי החזק ביותר לקשר היציב והאיתן שלנו עם בורא עולמים. חג 'שמיני-עצרת' מזכיר לנו שאנו אף פעם לא נפרדים. גם אם אירועים סימבוליים מסתיימים, להיפרד – לעולם לא ניפרד.

'אמר אם כן, שזה היום אחר חג הסוכות אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים, הוא קודש להיות יום עצרת שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים, כאמרו, 'ישמח ישראל בעושיו'' (ספורנו, ויקרא, כג, לו).

עוצרים. ושמחים עם ה'. בלי ארבע מינים או מצות, בלי שתי-הלחם או ניסוך-המים. שמחים, שמחה טהורה של 'ישמח-ישראל-בעושיו'. אנחנו שמחים בה' וה' שמח עמנו. 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו! ונתן לנו תורת אמת! וחיי עולם נטע בתוכנו!'.

החג הזה מסיים את החגים באמירה מהדהדת: לעולם לא נפרדים. גם בחורף הארוך תורת ה' מלווה אותנו תמיד. 

'שישו ושמחת בשמחת תורה!'


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.