שבועות, ביכורים, או חג-מתן-תורה?
בימים שבית המקדש היה קיים היו מתקיימים בחג השבועות שני אירועים מיוחדים וחד-פעמיים: קרבן שתי-הלחם ותחילת הבאת הביכורים.
חמישים יום קודם לכן, בחג הפסח, הקריבו את קרבן העומר. הספורנו מבאר כי בקרבן העומר היו שתי משמעויות: 'הודאה על האביב' ו'תפילה על העתיד' (ספורנו, ויקרא, כג, ח).
נבאר: העבודה החקלאית משלבת שני רגשות סותרים. מחד, מי שלא זורע לא קוצר. כמות התבואה שיש לאדם בסופו של יום היא תוצאה ישירה של העמל והיגיעה המוקדמת שלו.
מאידך, היכולת של האדם להשפיע על התוצאה היא די מוגבלת. כאשר אדם יוצר, לדוגמה, כלי חרס, הוא מכין את חומר הגלם, הוא מעצב את הכלי כרצונו, מחליט מתי הוא מפעיל את התנור ומתי הוא מחמם את הצבע... הכל בידיו. כאשר אדם מגדל תבואה, ברגע שהוא מכניס את הזרעים לאדמה, אין לו הרבה יותר מה לעשות. קצת לנכש, לדשן ולוודא שהשדה נראית בסדר, אבל כל התהליך מתרחש כעת בלעדיו. הזרע עובר התפתחות מלאת שלבים הרחק מעיניו. עמוק באדמה הזרע מרקיב ומתחיל לחיות מחדש. גם אחרי שהתהליכים הפנימיים מתרחשים יש עוד כל כך הרבה נתונים שמשפיעים על הצמיחה. מזג אויר מתאים, גשם בעיתו, שמש בזמנה, נתונים משמעותיים שלחקלאי אין שום שליטה עליהם.
לאחר חורף ארוך, מתחיל האביב. תוצאות המאמץ הרב שהושקע בחודשי החורף תלויים עכשיו בגורם אחד בלבד. גורם עליון. בחג הפסח מתכנסים בני ישראל יחד, בבית המקדש. כעת כולם מודעים לכך שגורלם תלוי במזג-האויר. אם האביב יהיה נוח ונעים, התבואה תעלה יפה ובעוד מספר שבועות כולם יוכלו לקצור את פרי עמלם. אם חלילה האביב יהיה קשה, כל המאמץ שהשקיעו יעלה חרס. הם נידונים לשנת-רעב וצמצום קשה.
ומתוך התחושה הזאת הם מקריבים קרבן. קרבן שעשוי מהתבואה שנועדה למאכל הבהמה, התבואה הפחותה-יחסית. והקרבן הזה מבטא שני דברים: הודאה על כל מה שהיה, על החודשים בהם יכלו לעשות את כל מה שלא-ל ידם, ותפילה. תפילה שמכירה בכך כי לא משנה כמה מוכשרים הם, לא משנה כמה הם השקיעו, עכשיו הכל תלוי ברצון ה'. יהיה מזג אויר טוב – מצוין. לא יהיה. כולם בבעיה.
חמישים הימים של ספירת העומר, הם בעצם ימים של ספירה מתוחה. האם תפילתנו הועילה? האם אכן ה' ייתן לנו להשלים את מלאכתנו כראוי?
במהלך חמישים הימים העם עובר תהליך ציבורי ולאומי. כולם יודעים שהם עשו את כל המאמצים. כולם יודעים שעכשיו זה כבר לא תלוי בהם. וזו ההזדמנות להתבוננות. להבין מדוע, בעצם, העולם עובד כך.
וכשחושבים על זה מגיעים למסקנה פשוטה. אנחנו נמצאים בעולם טבעי, ולכן אנו מחוייבים להשתדל ולעשות את כל מה שביכולתנו על-פי דרך-הטבע. אבל, בסופו של יום, ה' הוא המנהיג. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.
ולכל תוצאה, יש רצון עליון. לכל ההנאות הגשמיות שאנו תיכף נחווה במהלך הקיץ. לתבואה הטובה שתצמח, למזג האויר הנוח, לפריחה וללבלוב. כל מה שיש בעולם נמצא כאן בשביל שנהנה ממנו ונשתמש בו כראוי.
אבל, על פי חוקי התורה.
חמישים יום אנו סופרים ומתבטלים לפני מי שאמר והיה העולם. הימים הללו מחדדים אצלנו שכל מה שנקבל בסוף זה מתנת שמים. ובמתנות צריכים להשתמש לפי ההוראות.
ואחרי ימי ההכנה הללו, הגיעה השעה לקרבן הייחודי. קרבן שתי-הלחם.
קרבן שתי-הלחם היה מורכב משני לחמים שנעשו מהתבואה החדשה. קרבן זה התייחד בכך שהוא היה מגיע מחיטה שתפחה, לחם-חמץ, בניגוד לכל שאר הלחמים שהגיעו למקדש כמנחה שהיו מצה בלבד. החמץ מסמל את השפע. במהלך השנה איננו מבטאים את השפע כאשר אנו באים לבית ה'. בדיוק הפוך, אנו עומדים לפני ה' נקיים מכל המותרות והעינוגים, עומדים לבד, בפני עצמינו.
אבל בחג-השבועות, אחרי חודש וחצי של הכנה, אנו מגיעים עם הלחם העשיר שהכנו מהתבואה שהשי"ת נתן לנו בטובו. מקריבים לפני ה' ואומרים מילה אחת: תודה.
זו ההזדמנות שלנו, כעם, לבטא את הרגש הפנימי שלנו שהתעורר במהלך התקופה האחרונה. אנו מכירים בכך שכל הטוב שיש לנו נמצא כאן רק בגלל שכך ה' החליט. גם הדברים שאנו עבדנו עליהם בכוחות עצמנו, תלויים ברצון ה'. כשהנתון הזה ברור לנו כל כך אנו יכולים לבוא לבית המקדש ולהודיע, נשתמש בכל הטוב הזה, בצורה הטובה ביותר. ניקח את מתנות ה' ונחיה עמם על פי מה שהורה לנו בתורתו.
אחרי שהעם מגיע להכרה העמוקה הזו, מגיע תורו של כל יחיד ויחיד.
עכשיו מתחילה מצוות הבאת הביכורים. זו מצוותו האישית של כל חקלאי, של כל עובד אדמה. מחג השבועות מתחילים חקלאי ישראל להעלות לירושלים דוגמיות, פירות ביכורים של מה שהצמיחו בביתם. הם מביאים את זה לבית המקדש ומקריאים בקול גדול את מילות ההודאה שלהם. הודאה על העבר וההווה ותפילה על העתיד.
חג מתן-תורה הוא החג בו אנו מבהירים כי יש לנו את המתכון לחיים מאושרים. יש לנו את ספר ההדרכות המלא המלמד כיצד לחיות נכון בעולם הזה. אנחנו יודעים איך ליהנות ואנחנו יודעים איך לחיות טוב.