שורשים של מנהיגות יהודית

רקע היסטורי

מגילת רות פותחת במיקוד היסטורי עמום. 'ויהי בימי שפוט השופטים'.

תקופת השופטים בעם-ישראל ארכה למעלה משלוש-מאות שנה. האמירה הפותחת כי העלילה התרחשה ב'ימי שפוט השופטים', אינה תורמת לידיעה ההיסטורית של זמן התרחשות המאורעות המתוארים במגילה.

הגיוני, אם כן, לפנות לעזרת דרשת חז"ל: דור השופט את שופטיו. המגילה פותחת בתיאור מצב. מדובר על תקופה של אנרכיה. תקופה של סירוב לקבלת מרות, של התנגדות לקבלת הוראות ולהבנת הצורך במערכת חוקית עליונה. פעמיים בספר שופטים מתאר הנביא את בעיית התקופה במילים: 'בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'. אין מדובר באנשים רעים אשר החליטו לפעול רע בזדון וברשעות. כל אחד עשה את הישר, בעיניו. כל אחד קבע לעצמו מה ישר ומה עקום, כל יהודי שרטט לעצמו ולבני ביתו את מפת הדרכים כפי שנראתה היא בעינו, וכך הלכו הוא ומשפחתו. לא הייתה מודעות חברתית, לאומית.

שורש הבעיה נעוצה, לדברי הנביא, בנתון לפיו 'בימים ההם אין מלך בישראל'. מלך, היה פותר את הבעיות. שלטון מלוכני אשר היה נבחר על פי הוראות תורת ישראל, ומכונן מערכת של חוק ומשפט כפי שמורה ההלכה היהודית, היה מצליח להוביל את העם לבניה ולצמיחה. עם שהיה מכיר בהיותו עם, ציבור היודע כי הוא מורכב מפרטים ורק חיי-הרמוניה ושילוב איכותיים יכולים להביא אותו אל פסגת ייעודו, יכול היה להגיע לבנין בית-המקדש ולהגשמת הרעיונות הגבוהים שהיהדות מביאה לעולם.

אך באותה התקופה, העם לא היה מוכן. לא היתה בשלות ציבורית לשלטון מלוכני. על העם לעבור תהליך ארוך אשר יכיר לו את ייעודו, צרכיו ומהותו. רק לאחר מכן יכול יהיה להתאסף סביב שלטונו של מלך יחיד ולהתקרב את תכליתו וייעודו.

האדם שמלווה את התהליך הארוך שעובר העם, הוא הנביא שמואל. שלושה ספרים כתב בעצמו. את ספר שמואל המתאר את קורות העם בזמנו, את ספר שופטים המקיף את תקופת שופטי ישראל, ואת מגילת רות. המכנה המשותף בין שלושת ספריו שבהם הוא מוליך את הלומד והקורא במסלול ארוך הפותח בשפל לאומי היסטורי, ומסתיים במוכנות ציבורית לשלטון מלוכה. מחיי אגוצנטריות ואנוכיות, למסוגלות לחיות כעם אחד, עם ה'.

מגילת רות מורכבת מתהליכים פנימיים שונים. היא עוסקת בשינויים שעובר העם כעם, ובשינויים אישיים שעוברים חלק מגיבורי המגילה. תוך היחשפות לקשיים שעוברות הדמויות הספציפיות, ותוך העמקה בתהליך העומק שעובר העם ומנהיגיו, לומד המתבונן כיצד צריכה להיבנות החברה המתוקנת, אליבא דתורת ישראל.

במאמרנו אנו נתמקד באישה אחת. אישה שהתרגלה לחיות ברמה גבוהה, עזבה הכל מאחוריה בשל אידאולוגיה מנחה, הצטרפה לחברה אחרת שהפנתה לה עורף וסיימה כאמה של שושלת המלוכה היהודית, מלכות בית דוד.

בואו נצא לדרך.

•

העם עובר איתחול

הימים, ימי פטירתו של המנהיג יהושע בן נון. העם עושה את צעדיו הראשונים בארץ המובטחת, הארץ נחלקה לשבטים, והמנהיג שליווה אותם לאורך כל הדרך, הולך לעולמו.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: (יהושע כד, כט-ל).

חכמינו זכרונם לברכה רואים במשפטים אלו חוסר שימת לב מצידו של העם, למותו של מנהיגם. אין כאן תיאור של בכי, אבל או מספד. קבורה, ותו לא.

נתעצלו ישראל לעשות גמילות חסד ליהושע (ילקוט שמעוני, כד, לה). לא רוע לב, חלילה. עצלות. חוסר שימת לב.

מדוע?

באותה שעה נתחלקה ארץ ישראל. והיתה החלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עסוקים במלאכתן זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בביתו וזה עוסק בתחומו (שם) .

זה עתה באו לארץ, לאחר מסע נדודים ארוך. 'והיתה החלוקה חביבה עליהם – יותר מידי'. קו דק עובר בין חביבות רגילה שרוחש אדם לנכסיו ולרכושו, לבין חביבות-יתר. חביבות שמשכיחה ממנו את תפקידיו ואת מטרתו. היו ישראל עסוקים, כל אחד בתחומו האישי, בחיים האישיים שלו. ללא אינטראקציה עם הסובבים, ללא השתייכות כלל-ישראלית.

מנהיג אחד לעם היה מבחינתם פסה. דבר שעבר עליו הכלח. מבנה לאומי גדול המאחד את העם כעם נדמה היה להם אנכרוניסטי, מיושן. יהושע שהלך לעולמו ביטא את סיומו של העידן הישן, עידן בו העם כפוף למרות של מאן-דהוא. החלה התקופה החדשה, דור שופט את שופטיו. איך מחוייבות ציבורית, אין צורך להיות חלק ממשהו גדול. איש הישר בעיני יעשה. כל אחד הולך בדרכו, חיה ותן לחיות.

העם מתרחק מייעודו, ויש צרוך לזעזע אותו. לגרום לו לחשב מסלול מחדש.

אמר הקב"ה: בני סרבנין הן. לכלותן אי אפשר, להחזירן למצרים אי אפשר, להחליפם באומה אחרת איני יכול. אלא מה אעשה להם? הריני מייסרן ביסורים ומצרפן ברעבון בימי שפוט השופטים. הדא הוא דכתיב: ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ (מדרש רבה, פתיחה למגילת רות). 

העם צריך לעבור זעזוע. משהו שיהיה שווה-ערך כמעט לאיתחול, רי-סטארט. ויהי רעב בארץ.

פתאום אנשים זקוקים זה לזה. פתאום אנשים צריכים לבקש טובות אחד מהשני. לפתע אנשים מגלים שיש מכנה משותף בינם לבין שכיניהם, הם כולם שותפים לעם אחד גדול, עם ה'.

•

דבקות במטרה

אך הבעיה היתה עמוקה. היא התחילה כבר ביסודות העם, בגדוליו.

אלימלך, מגדולי העם, קולט שאם הוא יישאר אנשים יפנו אליו לעזרה והוא מקבל החלטה, לעזוב. 'עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוץ לארץ מפני צרות העין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו. לכך נענש' (רש"י, רות, א, א).

ולאן הוא הולך? למקום בו הוא יודעי שיש היסטוריה ארוכה של התעלמות מצרכי נזקקים. הוא זוכר את עם-ישראל הצמא והרעב שעובר בארץ מואב לפני לא הרבה שנים. הוא יודע שמאז הורחקו בני מואב מעם ישראל 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים, כג, ה)'. הוא יודע שהעם הוזהר שלא להיות שייך עם אנשים בעלי משנת חיים אגוצנטרית רעה כזו. אבל שם הוא מוצא חברים כלבבו, לשם הוא מבקש ללכת כאשר הוא רוצה להרגיש נוח עם התעלמות ממצוקות.

התיקון לכך יכול להגיע רק מגדולי אומה אחרים. רק אנשים בעלי כח ושררה שיכולים לאפשר לעצמם להתעלם מסבל הסובבים ומעדיפים במקום זה להתאמץ ולשאת בנטל הציבורי, מסוגלים לכוון את העם לקראת תיקון פנימי שלם.

וזו היתה רות. 'אמר רבי יוסי בר הונא: רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב הייתה' (סנהדרין, קה, ב). נסיכה, ממשפחת מלוכה, שעוזבת הכל ודבקה בחמותה בדרכה לביתה. היא מבינה שזה לא יהיה קל, היא יודעת שאף אחד אינו מצפה ממנה להקריב כה הרבה בשביל מישהי אחרת, אבל היא מרגישה שזהו תפקידה. והיא דבקה בו.

הלקח המנהיגותי הראשון שמלמדת אותנו רות בדרכה הצנועה הוא הלקח החשוב של דבקות במטרה.

המגילה מתארת דו שיח כואב בין נעמי השכולה לבין כלותיה האלמנות. נעמי משכנעת אותן לעזוב אותה, לחזור למקום ממנו באו, לא להיכנס לקשיים ולמורכבויות. שתיהן מתעקשות בתחילה להמשיך, אך אחרי זמן מה השיחה הקשה מסתיימת במשפט הבא: 'ותשנה קולן ותבכינה עוד ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה' (רות, א, יד), שתיהן נושאות את קולן. שתיהן בוכות בכי תמרורים, אך ערפה נושקת נשיקה לפרידה, ורות? רות דבקה בה.

מנהיגות אינה נמדדת בזמנים קשים. מנהיגות נמדדת בזמנים קשים מאוד. בשעות בהן מתבקש להרים ידיים ולפרוש, בזמנים בהם אף אחד לא יבוא בטענות למי שמרגיש כי הוא אינו יכול עוד. שם נמדד מנהיג אמיתי, זה שממשיך חרף הקשיים הלתי אפשריים, למרות שהכל נראה חשוך, חסר מוצא.

מנהיג חדור מטרה, מנהיג ששום דבר לא מרפה את ידיו, הוא מנהיג אמיתי.

היהדות אינה רואה כמנהיג רק אדם שמוביל אחרים. מנהיג הוא לא בהכרח אדם שאחריו הולכים באש ובמים מעריצים עיוורים.

מנהיג הוא בראש ובראשונה אדם שמצליח להוביל את עצמו. למלוך על רצונותיו ועל חשקיו. רות המואביה שעזבה את בית המלוכה אינה מייצגת בשלב זה של המגילה איש מלבד עצמה. כאשר היא נשרכת בחום בינות לשיבולים היבשות והרוח המהבילה מבדרת את שערותיה הלחות היא אינה יודעת שאי-מי בעולם יכיר את סיפורה. בשלב זה היא משוכנעת שהיא עתידה לחיות חיי עוני עם חמות מזדקנת ולאחר מותה להמשיך ולרעב ללחם בעוד שערותיה מלבינות.

אבל היא מאמינה במה שהיא עושה ושום דבר לא יזיז אותה מהמטרה.

פגשתי אישה מבוגרת, ניצולת שואה. בשיחותיי עמה היא תיארה כיצד לאחר השחרור הגישו לה ולחברותיה קופסאות שימורים ובהם היה תבשיל שעועית עם בשר. הן חשבו שזהו החמין אותו הכירו מהשטייטל ואכלו אותו לתיאבון. לאחר מספר שנים, כשהיא כבר גרה באמריקה, היא עברה בסופרמרקט גדול וראתה על אחד המדפים את ה'צ'ולנט' אותו זכרה מהשחרור. ואז היא ראתה שהבשר הוא בכלל 'פורק'. חזיר.

היא צנחה מתעלפת.

כל בני משפחתה נספו, שאלות ה'צדיק ורע לו' פיעמו בה ומקשות עליה עד היום. אבל מול כל קשייה, יראת השמים שלה חזקה מהכל.

את העוז והתעצומות הנחילה רות אמה של מלכות לדורות שאחריה. את היכולות הכבירות לעמוד מול שאלות חסרות מענה, מול קושי אינסופי, ולהתמקד במטרה. לדעת שלא יהיו תשובות, לדעת שיתכן שלעולם לא יינתנו הסברים, ועדיין: רות דבקה בה.

•

היכולת לתת ולקחת

כתבי הקודש עוסקים בהליכות ובהלכות. הוראות התורה לחיים על פי רצון הא-ל.

מגילת רות אינה עוסקת בכל אלה, על פניה היא אינה מלמדת דברים חדשים, הלכות לא מוכרות. מדוע היא נכתבה? מה מטרתה?

בשאלה זו עסקו חכמי המדרש: 'אמר רבי זעירא, רות אין בה לא דיני טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? מפני החסד, להודיעך כמה שכר טוב נותן ה' לגומלי חסדים (רות רבה, ב, יד)'.

גמילות חסדים. לשים לב לצרכי הסובבים, לראות כיצד הפרט יכול לסייע לכלל. זו הנקודה שמגילת רות סובבת סביבה.

עלינו לשים לב לדגש מיוחד בנושא זה. לאורך המגילה כולה אין אדם שרק נותן או אדם שרק מקבל. רות, נעמי ובעז, דמויות המפתח במגילה, מוצאים את עצמם לעיתים בצד הנותן, האכפתי, השם לב, ולעיתים דווקא בצד ההפוך, של המקבל והנתמך.

רות שמלווה את חמותה ומעניקה לה חום ומשפחה נאלצת ללקט שיבולים כאחרונת העניות. נעמי הנעזרת בשיבולי כלתה מסייעת לה במציאת הזיווג ובהקמת הבית. ובועז, הגביר הגדול, בעל השדה, אינו יכול להגיע אל ייעודו בלי שאף הוא נעזר במואביה הגיורת שזה מקרוב באה.

הא-ל מבטיח בתורתו הבטחה שנראית על-פניה תמוהה: 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך (דברים, טו, יא).

לעולם לא תהיה סיטואציה בה לא יהיו אביונים בעם ישראל. הבטחה! מדוע? מה חשוב כל-כך באביונים?

מצוות ה'צדקה' נגזרת משורש צ.ד.ק. לתת לאחר זהו הדבר הצודק והנכון. קיומה של החברה היהודית מבוססת על ההכרה ביכולות האישיות, בצרכים של הסובבים וביכולת האישית של לתת ולקחת.

אלוקים נותן לחלק יותר כדי שיכולים יהיו לשתף את רעיהם במתנות שמים. הדרך לזכך את העם ולהפוך אותו לטוב יותר עוברת דרך החינוך לפקיחת עיניים, לשימת לב לקהילה ולצרכיה.

הנביא ישעיה מפרט את הדרך לסייע למעוטי היכולת: 'הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם' (ישעיהו, נח, ז). יש דרך מסודרת לסייע לרעבים, לעניים ולערומים. אבל לבשרך, לקרובך ולבני עמך אין דרך ספציפית. 'אל תתעלם!' אל תעצום עיניים.

לאחר שרות מלמדת אותנו את היכולת לתת. לאחר שהיא מראה דבקות מעוררת השתאות בחמותה ובצרכיה היא מלמדת אותנו את השלב הבא בדרך להנהגה. את היכולת להבין שלפעמים צריך גם לקבל. היא הולכת בעצמה, זו שעד לאחרונה היתה נסיכה ומשרתים עמדו הכן לפתחה, יורדת עם הקוצרים ללקט את השאריות שציוותה התורה להשאיר למעוטי יכולת כמותה. היא אינה מבקשת להחצין את מעמדה, לספר עבור מי היא מלקטת. היא מבינה היטב את הסיטואציה אליה היא נקלעה ולומדת לנהוג על פיה כראוי.

זהו המסר השני שמלמדת אותנו מייסדת שושלת המלוכה.

אי אפשר לצפות להיות רק בצד הנותן. בחיים צריך לדעת גם לקבל. מנהיג אמיתי הוא זה שמכיר את מגבלות הכוח ומוכן לעבוד על פיהם. הדרך היחידה להתקדם ולהשיג מטרות היא כשמסוגלים לקבל את העזרה הנכונה כשזו נצרכת.

•

העוצמה שבשתיקה

המסר השלישי והמסכם את מאמרנו זה מגיע תוך התבוננות במלל אותו אנו שומעים במהלך המגילה מפיה של רות.

אין כמעט משפטים שהיא אומרת.

היא עושה, מבצעת, מקדמת ומחוללת מהפכות. אבל הכל בשקט ובדממה. היא כמעט ולא מדברת, ודאי שלא יוזמת שיחה.

המנהיגות דהיום נתפסת בעיני רבים כיכולת רטורית. מנהיגנו נבחרים על פי כישוריהם הוורבאליים, על פי מידת הרהיטות  בה הם מציגים את עמדותיהם ועל פי יכולתם להתראיין כראוי באמצעי התקשורת.

שינויים, מלמדת אותנו רות, אם מלכות בית דוד, אינם מתבצעים בקול הלמות תופים. רעש וצלצולים אינם מסייעים לקדם את המטרה, אדרבה, הם עומדים בעוכריה ומונעים ממנה לצאת אל הפועל. מנהיג אמיתי הוא זה ששותק ועושה. זה שמסוגל לבצע תהליכי עומק בלי לדבר על כך בכל הזדמנות ובלי ליזום יחסי ציבור מאולצים.

•

העלנו מעט, נגיעה בשולי גלימתה של רות המואביה, סוללת הדרך למנהיגות יהודית.

דבקות במטרה, הכרה במגבלות הכוח ועשיה שקטה.

כך גם מצבי יאוש ואבדן יכולים להפוך – במחי החלטה מנהיגותית אחת- לתחילתה של שושלת מלכותית וגאה. וכשנדע להנהיג את עצמנו כראוי נוכל לשמש כמגדלור של הצלחה למשפחתנו, לקהילתנו ולעמנו.

בהצלחה!