איך מודדים שווי?
פרשת השבוע מתארת את ההתרמה הכללית שנעשתה בקרב בני ישראל, על מנת להקים את משכן ה'.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (כה, א-ח).
בפסוקים אלו מופיעה 'רשימת המצרכים' הנזקקים להקמת המשכן, כל סוגי חומרי הגלם להם יזדקקו בבניית המשכן.
קריאה מדוקדקת של הרשימה, מעוררת שאלה. לפי איזה סדר נכתבו הדברים? לכאורה, הרשימה מתחילה עם סדר מובן והגיוני. מתחילים מהדברים היקרים ביותר – הזהב והכסף, ממשיכים לבדים ולעורות ומסיימים בשמנים ובעשבים, הזולים יחסית.
אך הנה, רגע לפני שמסיימים, מוסיפה התורה עוד שני מצרכים חשובים:
אבני שהם ואבני מילואים. מה קרה להם? מדוע נשמטו מהרשימה ונאמרו רק בסוף? הם הרי יקרים בהרבה מהצמר והעורות?
*
נניח לשאלה זו, ונפנה לתקופה מאוחרת יותר. תקופת בית המקדש הראשון אל סיפורן של דלתות ניקנור.
כך מספרת הגמרא ביומא (לח, א): 'תנו רבנן מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו, כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה, ויש אומרים בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה 'קרות בתינו ארזים רהיטנו ברותים' אל תיקרי ברותים אלא ברית ים. לפיכך כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו נסים'. עד כאן המעשה המופיע בגמרא.
מתוארת כאן מסירות נפש מופלאה. מסירות נפש של אדם אחד החפץ לפאר ולרומם את בית ה', הנוסע עד למצרים להביא דלתות מיוחדות שישמשו כשערים בבית המקדש, וכאשר מבקשים להשליך את הדלת השנייה לים כורך את גורלו עם גורלה ומסרב שישליכו את הדלת לים בלעדיו.
כאשר מגיע הוא לחוף מבטחים מגלה שבדרך נסית ופלאית ליוותה אותו הדלת הראשונה עד לעכו, מוכנה ומזומנה לתפקידה – לפאר את בית המקדש.
לימים, מוסיפה הגמרא, החליפו את כל השערים בבית המקדש לשערים נאים העשויים מזהב טהור. כל השערים מלבד שער אחד, שערי ניקנור.
לכאורה הסיום הזה הוא עצוב עבור ניקנור עצמו.
הוא מסר את נפשו על מנת שבית המקדש יהיה מפואר ומיוחד, הקריב כל-כך הרבה עבור ההדר הראוי לבית ה', והנה, מחמתו, נראה כאילו נחסר מעט מכבוד ה'.
במקום שכל השערים יהיו עשויים מזהב טהור, נשארו שתי דלתות העשויות מחומר זול בהרבה, מנחושת!
נמצא בעצם, שלמרות מאמציו הגדולים, בית ה' חסר במעט, הפאר וההדר אינם מושלמים!
את התמיהה הזו שמעתי מהגאון רבי יצחק פינחס גולדוסר שליט"א, משגיח בישיבת 'אור ישראל'.
התשובה על השאלה הזו היא מסר אותו נוכל לקחת עמנו כצידה לדרך.
ערכו של דבר אינו נמדד לפי שוויו הממוני, לפי התעריף שיינתן בשוק עבורו.
הערך האמתי של הדבר נקבע לפי המחשבה שקדמה לו, לפי המאמץ והעמל שהוקדשו על מנת שיוכל לצאת אל הפועל.
השווי הכלכלי של שערי ניקנור היה נמוך משווים של שאר השערים, אך ערכו היה גבוה בהרבה. המאמץ ומסירות הנפש שהסתתרו בתוך אותן הדלתות, פיארו את בית המקדש הרבה יותר מאשר דלתות זהב שהיו מחליפים אותן.
השערים שעמדו שם כתוצאה מנס שנעשה להם, שמשו עדות אילמת להשקעה ומסירות בלתי נתפסת, של יהודי אחד שכבוד ה' היה חשוב לו כל-כך.
*
הגיע הזמן לשוב לפרשת השבוע. שאלנו מדוע אבני השוהם והמילואים נדחקו לסוף הרשימה, למרות ששווים הממוני גדול יותר מחומרי הגלם שנאמרו לפניהם.
אך כעת שאנו יודעים שערך הדבר נמדד לפי המאמץ שהושקע בו, באו נראה איזה מאמץ הושקע בהבאתם.
וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן: (לה, כז)
נשיאי בני ישראל הם אלו שתרמו אותם למשכן. אך רש"י מפנה את תשומת ליבנו לעובדה כי תיבת 'והנשיאים' נכתבה בתורה בכתיב חסר. וכך הוא מסביר: '...אלא כך אמרו נשיאים: "יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו". כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר 'והמלאכה היתה דים'. אמרו נשיאים: 'מה עלינו לעשות?' הביאו את אבני השהם וגו'... ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם'.
שאר התרומות הובאו על ידי בני ישראל מתוך מאמץ ומחשבה, כל אחד הקדיש תשומת לב ועמל לתרומתו ונדבתו. ערך תרומות אלו –גם הזולים בשווים הכספי- היה גבוה יותר מאבני השהם ואבני המילואים שהביאו הנשיאים לאחר עצלות.
בתרגום יונתן בן עוזיאל אנו לומדים על הצורה בה הגיעו האבנים היקרות לעם במדבר 'וענני שמיא אזלין לפישון, ודליין מתמן ית אבני בורלות חילא וית אבני אשלמותא לשקעא באיפודא ובחושנא, ומחתן יתהון באנפי מדברא אזלין רברבני ישראל ומייתן יתהון לצרוך עיבידתא'. עננים הביאו את האבנים. ללא מאמץ, ללא יגיעה וטרחה.
ביחס להתנדבות המיוחדת של בני ישראל, אבנים אלו מופיעות בסוף הרשימה.
הם הגיעו עם פחות מחשבה וטורח, ולכן ערכם פחות מכל התרומות.
אנו יודעים זאת גם בחיי היומיום, מתנה שאנו מקבלים מאדם קרוב, שהקדיש מחשבה ורצון לשמח אותנו, משמחת אותנו ושווה בעינינו הרבה יותר ממוצרים אחרים שאולי עולים יותר בחנות, אך חשובים לנו פחות.
כך הדבר בעבודת ה'. 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים'. המטרה היא לא להשיג תוצאות גרנדיוזיות.
המטרה היא לתת את הכל בשביל עבודת הא-ל, להשקיע ולהתמסר לגמרי.
הערך נמדד לפי הרצון וההשקעה.