גדלים, עם כל הכוחות
פרשת השבוע עוסקת בבניית המשכן ובהוראות לייצור כלי-הקודש. יודעים אנו כי לכל פרט ופרט ישנה משמעות עמוקה. המידות והגדלים, חומרי הגלם ואופן היצירה, כולם באים ללמדנו יסודות ורעיונות נפלאים. נלקט, השבוע, פנינה אחת מתוך אינספור המסרים שנלמדים מפרשה זו.
·
הקב"ה מורה על בניית ארון הקודש: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב: (שמות, כה, י-יא)
מי שהביט בארון ראה ארון זהב. הציפוי המלא, מבית ומחוץ, שיווה לארון מראה של זהב טהור. ללא מידע מוקדם, לא ניתן היה לדעת כי בפנים, בין ציפויי הזהב, מסתתר לו ארון עץ פשוט.
אם כן, עלינו להבין מה היה הצורך בארון עץ זה? מה היתה המטרה בארון נוסף, שאיש אינו רואה?
מפרשי התורה האריכו רבות בפירוש ובביאור, אנו נלך בדרכו של רבי פנחס הורביץ זצ"ל, בעל ה'הפלאה', כפי שמבאר בספרו על התורה 'פנים יפות'.
בעלי התוספות (תענית, ז, א), מעמידים סתירה בין שתי אמרות חכמים. מחד, הגמרא בפסחים (נ, ב) מלמדת כי לעולם יעסוק אדם בתורה אף-על-פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. גם אדם שאינו מסוגל ללמוד אך ורק לשם-שמים צריך להתחיל ולעסוק בתורה 'שלא לשמה'. מתוך עסק התורה בצורה זו, מובטח הוא שיבוא לידי לשמה.
מאידך, הגמרא בתענית מלמדת מסר הפוך בדיוק: וכל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות. סם המוות! תורת-החיים, כשהיא נלמדת בצורה לא-ראויה ולא-נכונה, הופכת להיות סם מוות, מתכון לאבדון. לא מומלץ בכלל לעסוק בתורה שלא לשמה.
אז מה כן? כדאי ללמוד שלא-לשמה, או בשום-פנים-ואופן לא?
על מנת לענות על שאלה זו, מחלקים בעלי התוספות בין שני סוגים של 'שלא לשמה'. ישנם אנשים שאינם רואים ערך בלימוד התורה, הם אינם מאמינים בקדושתה ובמעלתה הגדולה.
ברם, איתרע מזלם והם נולדו לתוך חברה בה האופציה היחידה להתקדם ולקבל הערכה היא באמצעות הישגים תורניים.
כיוון שכך, בוחרים הם ללמוד ולהכיר את דברי התורה על מנת שיוכלו לקנטר את אלה שלא מצליחים לעמוד מול חריפותם. אין להם שום ענין בלימוד עצמו, כל מה שהם מוצאים בתורה זה דרך לפתיחת קריירה ומסלול לשלטון וכוח.
אך ישנם אנשים אחרים. יש אנשים המאמינים בתורה הקדושה. יודעים את ערכה הגדול ואת נשגבותה הבלתי-נתפסת. זהו המניע העיקרי שלהם.
מצד שני, הם גם בני-אדם. הם רוצים כבוד והערכה, הם מעוניינים בתוספות שמגיעות עם לימוד התורה הקדושה. הם יודעים שבלי שהם יהיו מכובדים איש לא יקבל מהם תורה. אם הם לא יקבלו תואר 'רב', הם לא יוכלו להתקדם.
זו הסיבה שכאשר הם ניגשים ללימוד ולעסק התורה הם אומרים לעצמם שאם יתמידו ויצליחו הם ישיגו כבוד ומעמד. לא כדי להשתמש בתורה על מנת לקנטר ולהפריע, אלא על מנת לדרבן את עצמם למקסם את יכולותיהם וכישוריהם בלימוד התורה.
הסוג הראשון של האנשים, מוזהר. לימוד-תורה כזה, הוא סם מוות.
שימוש-ציני בתורה, עיסוק בתורה בשביל אינטרסים אישיים הוא הרה אסון.
אדם שלומד 'שלא-לשמה', רק בשביל קריירה וכבוד, מסתכן.
אבל אדם שמטרתו היא ללמוד את התורה בצורה הנכונה, רצונו לקבל כמה שיותר משהשפעותיה וממעלותיה, גם אם הוא צריך לשכנע את עצמו באמצעות שיקולים נוספים, הוא פוסע בדרך הנכונה.
ידע כל יהודי: מתוך שלא לשמה, בא לשמה!
לקבוצה זו של האנשים מרמזת התורה בבנית הארון. בתוך ארון הזהב היפהפה יש עץ שיטים, ארון שאינו יוקרתי כל-כך, הרבה פחות חשוב. אבל כשהוא מצופה בזהב, הוא הופך להיות חלק מארון הקודש. כך גם הרצונות והחשקים הפחות-חיוביים, כאשר הם מנותבים נכון, מופנים אל המטרה הנכונה, הם הופכים להיות חלק מקומת האדם הרוחנית הגבוהה.
עד כאן דברי בעל ה'פנים-יפות'.
אמנם, יש להבין.
אמת, זו דרך להתמודד. זו הצורה לנתב את החלקים הפחות-טובים שלנו לעבודת ה', אך מדוע בהיכל ה' מציבים ארון כזה, המשולב עם רצונות וחשקים פחות מרוממים?
מדוע בקודש הקודשים עומד ארון המייצג גם את חולשותיו של האדם, ולא את האדם השלם, שהצליח לתקן את עצמו להגיע לפסגה, בלא נגיעות שלא-לשמה כלל?
יתכן שהתורה מלמדת אותנו בזה יסוד חשוב. ישנן דתות המחנכות את מאמיניהן להתעלמות מוחלטת מחשקיהם ומרצונותיהם. דתות אלו רואות בגוף מטרד ומכשול, שיש להתעלם ממנו ככל האפשר ולהתחבר אך ורק למיסטיקה ולמסתורין.
היהדות דוגלת בדרך הפוכה. היהדות רואה בגוף אמצעי ודרך להתעלות ולהתרומם. איננו מתעלמים מכוחותינו הגשמיים, איננו מנסים להזניח את רצונותינו הגופניים ואת דרישותינו הפיזיות. תפקידנו ומטרתנו לדעת לנתב. לדעת לקחת את רצונותינו הארציים ולהפנות אותם לאפיקים הנכונים.
זו האמירה הברורה שיוצאת מארון הקודש. כך צריך להיראות אדם מושלם. דווקא כשיש בו חלקים לא מושלמים! דווקא כשהוא יודע איך להתרומם יחד עם גופו, דווקא כשהוא יודע להתעלות יחד עם החלקים הפחות מחמיאים באישיותו!
אדם שמצליח לצפות את ארון העץ שלו בזהב, לקחת את תאוותיו ורצונותיו ולהפוך אותם לרצונות שירוממו ויבנו אותו, הוא האדם השלם.
אפשר וניתן להבין זאת אף בדברי חז"ל. 'לעולם' יעסוק אדם'.
לעולם. כי תמיד יהיו לאדם התמודדויות עם רצונות גשמיים, כל עוד האדם הוא אדם הוא בנוי גם ממערכת פיזית ואנושית. אם נצליח להתרומם עם כל הווייתנו, להיבנות עם כל כוחותינו, נצליח לבנות את ארון הקודש האישי שלנו. מזהב טהור.
בהצלחה!